טריגרים: פגיעה עצמית, התאבדות.
פרק 94 | בוקר טוב | הארי
המטבח מבולגן. לא ציפיתי שלואי יבשל בלעדי או יסדר, אבל יש רמה הגיונית של סדר שכל אחד יכול לשמור עליה. אני מזיז דברים תוך כדי שאני מוודא שהפנקייקים לא נשרפים. כשקמתי בבוקר השתחלתי מזרועותיו של לואי והנחתי נשיקה אל המצח שלו לפני שהחלטתי להכין לנו ארוחת בוקר. שנינו צריכים קצת זמן לדבר על הכל ולהסביר אחד לשני את מה שאנחנו רוצים זה מזה.
"הארי?" אני שומע אותו קורא לי מחדר השינה. "הארי? אתה כאן?" בהלה נכנסת אל הקול שלו ואני ממהר לכבות את הגז וללכת אל החדר. הוא יושב במיטה, מסתכל לצדדים, פאניקה נשקפת בכל תנועה שלו. "הכל בסדר, לו. אני כאן." אני מתקרב אליו והוא תופס ביד שלי במידיות, מושך אותי אליו ומקרב אותי אל חזהו. "התעוררתי ולא היית כאן. חשבתי… חשבתי שאתה…" הקול שלו גווע על שפתיו ואני מהדק את החיבוק שלנו. "הכל בסדר. אני כאן." הוא משקיע את הראש שלו בשקע הצוואר שלי.
"בבקשה אל תעזוב אותי שוב, הארי. בבקשה." אני מלטף את שיערו ומשתחרר מהאחיזה שלו, מסתכל על העיניים הכחולות שלו שכל-כך התגעגעתי אליהן. "אני לא אעזוב." הוא מושך אותי חזרה יותר קרוב אליו ואני מתיישב לידו על המיטה. "אני מתכוון לזה, האז. אל תעזוב אותי, לא משנה מה קורה בינינו." אני מהנהן. "אני לא מתכוון להגיע למצב הנפשי הזה פעם נוספת-" "לא לזה התכוונתי." הוא קוטע אותי, משעין את ראשו על הכתף שלי ועוצם את עיניו לפני שהוא ממשיך לדבר. אני לא מפריע לו, מבין את הכוונה שלו.
"התכוונתי למה שקרה לפני. סלחתי לך. בגדת בי וסלחתי לך למרות זאת. כל מה שרציתי היה שנהיה יחד שוב ואתה… אתה אפילו לא הקשבת לי. אתה לא ניסית להלחם על הקשר למרות שרצית בו. לא האמנת לי כשאמרתי שהבגידה מאחורי וחשבת שמגיע לי יותר טוב. אתה חייב להבין שאני לא יכול לזכות במישהו יותר טוב ממך, הארי. אני צריך אותך."
ברגע שהמילה האחרונה משתחררת מהפה שלו אני מרים את הראש שלו באצבע שלי. "בסדר. בסדר, אני לא אעזוב." וברגע שהמילים יוצאות מפי אני מצמיד את השפתיים שלי לשלו. הוא מחזיר לי נשיקה, שפתיו נעות בחוזקה על שפתיי. אני מרגיש חסר משקל, חסר איזון, מטלטל על רווח דק. לשונו עוברת על הרווח בין שפתיי, משכנעת אותי לפתוח את פי ולהביא לו לחבר את הלשונות שלנו זו לזו. לא, אני לא חסר איזון. כשהשפתיים שלו על שלי, יחד עם הזרמים המחשמלים שבכל מקום בגוף שלי, אני עף.
"יש פנקייקים. קדימה, בוא לאכול." אני מחייך ואומר לו, מעביר את כף ידי על עור פניו. כשאני מתכוון להתרחק הוא מקרב אותי אליו פעם נוספת, מושך ביד שלי לעברו. הוא מסתכל על החתכים, על הפסים הלבנים והדקים ועל שאריות דיו הקעקועים שעל העור שלי. "איפה עוד?" אני חושב בשקט לעצמי, לא יודע אם להראות לו. "כבר ראיתי אותך בלי בגדים, אתה יודע. בבקשה." העיניים שלו עוברות על הגוף שלי ומבקשות שאני אראה לו כל חתך ופצע שהיה על העור שלי.
החולצה נמשכת מעלי ראשונה. הוא כבר ראה את החתכים על החזה שלי, בצד הבטן, ובכל זאת נראה שכואב לו להביט בהם. העיניים שלו נעצרות על הקעקוע שלי, על השם שלו, והוא נושך את שפתיו. אני מפשיל באיטיות את המכנס ונותן לו להסתכל על הפסים הדקים והלבנים שעל הירכיים שלי. הוא מושך אותי אליו, נוגע בעור שלי בקצות האצבעות שלו ואז מרים את העיניים שלו אלי.
"יש לחיים שלך ערך." הוא אומר. "אני יודע-" "לא, אתה לא יודע. לא הייתי מנסה להתאבד אם היית יודע. השפעת על מיליוני מערצים שרק נושאים אליך עיניים ומחכים לראות כל מה שאתה עושה. הצלת את החיים שלהם רק בזכות הקול שלך, בזכות האישיות המדהימה שלך. השארת אנשים בחיים. אתה השפעת עלי, הארי." משהו בתוכי מתחמם וגורם לי להתאהב בו מחדש.
"אוקיי, בסדר, נלך לאכול." הוא מנשק אותי לבסוף, מסיים את השיחה. "חכה לי שנייה, אני אתלבש." העיניים שלו עוברות על הגוף שלי בחיוך קטן. "אתה יכול להשאר ככה. או, אתה יודע, להוריד את הכל." אני מסמיק והוא קם מהמיטה, נעמד לידי. האצבעות שלו מושכות בבוקסר שלי כלפי מטה ואז הוא פושט גם את החולצה שלו. כשאנחנו עירומים לחלוטין הוא פשוט לוקח מבט קצר על הגוף שלי ויוצא מהחדר לכיוון המטבח.
אני מחזיר את הבוקסר וממהר אחריו, עדיין סמוק לחלוטין. הוא עומד, גבו החשוף אלי, ומעביר את הצלחות מהשיש אל השולחן. אני לא יכול להפסיק להסתכל עליו, לא משנה כמה אני מנסה. לואי גם השפיע עלי, הרבה יותר מכמה שהוא חושב.
YOU ARE READING
אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔
Fanfiction[הושלם] "אני אומר לך להתראות, לו." אני מחייך והדמעות זולגות על פני כאשר אני מושיט לו את ידי ועוצם את עיני יחד איתו. טריגרים: פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, הפרעות אכילה, בולימיה, התאבדות, אלכוהליזם, סרטן, מוות, הומופוביה.
