טריגרים: אלכוהליזם, סרטן.
פרק 6 | לא בסדר | הארי
לואי יוצא מהחדר בראש מושפל ונתקע בי. אני נאחז בו, מחזיק בצידי ידיו בשביל לא ליפול ומרגיש איך הנשימה נתקעת בגרונו בזמן שהוא מרים את המבט אלי. העיניים הכחולות שלו בהירות כל-כך שהן מזכירות את צבעו של הירח, או צבע של מים קפואים וצלולים. "מצטער." אני אומר וממהר להתרחק ממנו. לואי מושך בחולצתו כלפי מטה מעט ומסדר אותה על גופו. "לוטי נרדמה." אני מביט אל הדלת הסגורה והוא לוקח עוד צעד אחד רחוק ממני. "מה שלומה? יש התקדמות?" לואי מניד בראשו. "אותו הדבר. הכימו לא משפיע עליה עדיין." אין אף תקווה בקול שלו. "היא תעבור את זה." אני אומר למרות שאני לא באמת יודע, מקווה לראות מעט תקווה בעיניו.
אנחנו הולכים זה לצד זה בדממה לכיוון היציאה מבית החולים, עומדים כמה שיותר רחוק אחד מהשני. "היי, מרי." אני מנופף לאחות של לוטי ומצמצם את עיני לעברה. לואי בוהה בי ואני מנסה להתעלם מכך ולא למשוך אותו לעברי, להביא לו להיעלם בתוך החיבוק שלי. האור של בית החולים מתחלף באפלוליות המסמנת על הימים הראשונים של החורף. הרחובות רטובים ועננים מכסים את כל השמיים בשכבה דקה ומנחמת. אני רוצה לצעוק מול כולם כמה אני מצטער, להסביר כמה שגיתי בבחירה הזאת ולתקן את הכל. למרות כל מה שאני רוצה אני לא עושה דבר.
"אני הייתי לא בסדר?" אני מביט בלואי. הידיים שלו בתוך כיסי המעיל שלי שמגיע עד ירכיו, צבעו החום-אפור מחמיא לצבע העור שלו. "על מה אתה מדבר?" הוא סוגר את ידיו בתוך הכיסים ונאחז בבד בקצות אצבעותיו, מבקש להיאחז בפיסה ממני שלא לקחתי ממנו. "בגדת בי בגלל משהו שעשיתי?" השאלה נראית טבעית בשבילו, אך היא מותירה אותי המום. אני מנסה לתפוס את עיניו בעיני, לבדוק שהוא לא צוחק איתי על זה. לואי נראה פגיע, ואני זה שפוגע בו. "אל תגיד את זה אף פעם." אני אומר, לואי ממשיך להתחמק ממבטי. "למה? זה נכון, לא?" אני יודע שהוא לא רוצה לגעת בי, אך אני תופס בידו. הוא מרים את עיניו לעיני ומעקם את קצה פיו כלפי מטה. "זה לא נכון. גם אילו רציתי לא הייתי יכול לקבל מישהו יותר טוב ממך. בבקשה אל תחשוב ככה, לו, אף פעם אל תאשים את עצמך בטעויות שלי."
לואי משחרר את ידו מידי. הוא מסתובב, מחזיר את ידו לתוך הכיס ומתחיל ללכת באיטיות הלאה במורד הרחוב. אור השעות המאוחרות של הבוקר פוגע בשיערו ומעניק לו ברק מתכתי. אני נושך את שפתיי וממהר ללכת לידו, יודע שהוא היה אומר אם הוא לא היה רוצה בחברתי. "למה בגדת בי?" אני לא בטוח מה להגיד. הראש שלי מסתחרר וטעם מר עולה בגרוני, מזכיר לי את אותו הלילה. כרגע אני צריך משקה בשביל לדבר על זה, וכל עוד זאת ההרגשה שלי זאת סיבה אנוכית מדי בשביל שאני אסביר לו את זה. "אני אסביר לך, פשוט לא עכשיו." זה כל מה שאני מצליח להגיד. אני לא מביט בלואי למרות שאני יודע שהוא מביט בי.
לואי נעמד ומסתובב אלי לחלוטין. אני עדיין נמנע מלהביט בו. "אני הולך לבית שלנו- שלי. אתה רוצה לבוא לקחת את הדברים שלך?" אני מניד בראשי לשלילה. אני לא מסוגל להיכנס לשם, עדיין לא. לקחת את הדברים שלי מהמקום המשותף שלנו, לעקור את עצמי מחיו זה יותר מדי. אני רוצה לחזור אל הבית ולהתנצל עד שהוא יסלח לי, לשכנע אותו להשאיר אותי בתוך החיים שלו, אבל מגיע ללואי הרבה יותר מזה. "אני הולך." הוא אומר. "בסדר." לואי מסתכל עלי למשך עוד רגע נוסף, מבטו עובר מלמעלה למטה, לפני שהוא מסתובב בשנית והולך בצעדים מהירים הרחק ממני.
אני מתנדנד על רגליי ומנסה להבין בעצמי למה עשיתי את זה. אני לא בטוח שיש לי תשובה מספיק טובה, לא בשביל עצמי ובטח שלא בשבילו. אני מסתובב ומתהלך כלפי מטה ברחוב, מתקרב לאיטי לאזור של מספר ברים. שלט הניאון נשקף מולי ואני מביט דרך הזגוגית השקופה אל הבר שעמוס מדי ביחס לשעה המוקדמת. הדבר היחידי שאני מרגיש זה שריפה בגרון ורצון בלתי נשלט להיכנס ולשתות עד שאני אשכח מעיניו הכחולות של לואי. אני עומד ללא תזוזה ומביט בדלת, באנשים שנכנסים בלבוש קצר וביוצאים ששיכורים לחלוטין. אני מרגיש חלש מרוב כמה שאני משתוקק למשקה, אפילו רק לאחד, ומשתדל לא להיכנע לעצמי.
"ליאם?" אני מצמיד את הטלפון שלי לאוזן ומקווה שבחרתי את הבחירה הנכונה. רק היום בבוקר הוא הציע ללכת לקבוצת הגמילה, ולמרות שלא הלכתי אפילו למפגש אחד אני יודע שאני חייב להתמודד עם זה. "הארי?" הוא שואל בחזרה. אני שומע ברקע את הקול של זאין, דבריו מעומעמים. "בבקשה, אני לא רוצה לשתות. בבקשה…" הקול שלי נשבר. "תאסוף אותי." אני מסיים את המשפט ובולע את הרוק במהירות, עוצם את עיניי ומסתובב עם הגב לבר. ליאם שותק לכמה שניות ואני מקווה בכל ליבי שהוא לא יסרב, למרות שהוא בוודאי עסוק. "אני מגיע. איפה אתה?" אני נושם לרווחה ומתיישב על הספסל הקרוב, נמנע מלהביט בבר. במהירות אני מוסר לו את הפרטים ומנתק לאחר כמה שניות.
למרות שאני יודע מה זה עלול לעשות לי, למרות שאני מנסה להבטיח לעצמי שוב ושוב לא להתפתות לזה ולמרות שהבטחתי ללואי בעבר; אין דבר שאני משתוקק לו יותר מלמשקה הזה. עם כמה שאני שונא להודות בזה: אני כבר לא יכול לשלוט על זה. אני מקווה שאני אוכל, בשביל שאר הלהקה יותר מאשר בשביל עצמי.
YOU ARE READING
אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔
Fanfiction[הושלם] "אני אומר לך להתראות, לו." אני מחייך והדמעות זולגות על פני כאשר אני מושיט לו את ידי ועוצם את עיני יחד איתו. טריגרים: פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, הפרעות אכילה, בולימיה, התאבדות, אלכוהליזם, סרטן, מוות, הומופוביה.
