אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-17-

פרק 17 | יש דברים שחייבים לשחרר | לואי

הפעם נייל הוא זה שמביא פיצה אל הבית שלי. הוא נכנס, זאין מעט אחריו, ומחזיק ארבעה מגשי פיצה. "טומו, תראה, הפעם יש מספיק פיצה לכולם!" אני לוקח ממנו את המגשים ומניח אותם על השיש, מסתובב להביט בו. "אין סיכוי שאנחנו אוכלים ארבעה מגשים שלמים." אני אומר ונייל צוחק כאילו סיפרתי בדיחה מצחיקה. "פעם קודמת אמרת את זה על שני מגשים ופנקייקים ובסוף נשארתי רעב. אל תצחיק אותי." זאין מסתכל עלי ושנינו מתחילים לצחוק, מביטים בנייל כאילו הוא חייזר. "יש לך מזל שכל האוכל שאני אוכל לאחרונה לא טעים כי אני לא יודע איך לבשל." אני אומר לו, לוקח מגש אחד ומוביל אותם אל הספה בסלון.

כשאנחנו מסיימים את שני המגשים הראשונים זאין נעמד ופורס את ידיו לצדדים. "קומו עצלנים," הוא מביט בי ובנייל, זוקף אחת מהגבות שלו. "הגיע הזמן שלואי יחזיר להארי את כל הדברים שלו." הגוף שלי מתקשח במידיות. "מה?" הוא ונייל מתחילים להתקדם אל החדר שלי ושל הארי בלי לבדוק אם אני אחריהם. "אתה לא מתמודד עם הפרידה," אני מתקדם אחריהם בלי באמת להבין. "אם היית מתמודד עם הפרידה כמו שצריך היית בוכה עכשיו ומנסה לשרוף כל אחד מהדברים שהארי השאיר כאן." נייל משלים את המשפט. "נמאס לי לבכות." אני אומר להם בכנות. זאין פותח את ארון הבגדים בזמן שנייל שולף מזוודה אפורה ממתחת המיטה. "זה לא אומר שאתה לא צריך לעשות את זה."

אני גורר את הרגליים שלי לעבר הארון עד שאני נעמד מולו. לא שמרנו על סדר וכל הבגדים שלו מעורבבים זה בזה וזרוקים אחד על השני. "קח." נייל זורק אלי את החולצה הראשונה שהוא רואה ואני מחייך שאני מחזיק אותה. זאת החולצה המכופתרת שהארי לבש בדייט הראשון שלנו. אני ממולל את הבד בין האצבעות שלי ורק בגלל המבטים של זאין ונייל אני נאנח, זורק את החולצה אל תוך המזוודה הפתוחה. "כל אחד מהבגדים כאן מזכיר לי רגע אחר איתו." הם חוזרים להביט אל הארון ומביאים לי חולצות ומכנסיים לסירוגין. "יום אחד הדברים של הארי לא יזכירו לך כלום." זאין מעביר לי חולצה שחורה. אני מביט אליה ומנופף בה מולם, מעט בעצבנות. שניהם טועים. "החולצה הזאת תמיד תזכיר לי את הנשיקה הראשונה שלנו." הם לא עונים לי וממשיכים לבחון את הדברים שבתוך הארון.

אנחנו מסדרים את כל הדברים בתוך המזוודה ואז את הדברים שלי בתוך הארון. זאין ממשיך לחקור את שאר החדר והוא משליך אל תוך המזוודה ספרים, מחברות, בושם, מברשת שיניים ועוד שלל דברים נוספים. אנחנו יוצאים מהחדר שלי ועוברים אל החדר הקטן יותר, חדר המוזיקה שלנו. "הכל נשאר כאן." אני קובע בפניהם. זאין מגלגל את עיניו והולך אל המעיל של הארי שהשארתי על שרפרף במרכז החדר. "אלו לא הדברים שלך, לואי." אני חוסם אותו בידי כשהוא מתקרב אל היציאה של החדר. "זאין," הוא מביט לי בעיניים ומתנשף בעצבנות. "אמרתי לך שכל מה שיש בחדר הזה נשאר כאן." אני חוטף לו את המעיל החום ומלביש אותו עלי, עוקף אותו וחוזר אל תוך החדר.

הידיים שלי תופסות בקבוצת הדפים שעליה כתבתי את השיר. אני מתעלם לחלוטין מהנוכחות של זאין ונייל ומתיישב על השרפרף, לוקח את הגיטרה אל תוך ידי, עוצם את העיניים ומנגן. המוזיקה שהארי כתב, עם מעט השינויים, חקוקה בזיכרון שלי למרות שניגנתי אותה רק פעמים מעטות. נייל לוקח את הדפים מהיד שלי ומסתכל על המילים שכתבתי. "אתה כתבת את זה?" אני מפסיק לנגן ומהנהן אליו. "השיר הזה יכול להיות השיר הכי מצליח באלבום הבא שלנו." זאין מסתכל גם כן על המילים ומהנהן לעברי. "נייל, אתה על הפסנתר. אני אהיה על הגיטרה. לואי, אתה שר." שניהם מתיישבים. "אני לא יכול לשיר את זה לבד. אני אף פעם לא שר הרבה באף שיר, אני לא מתכוון לשיר שיר שלם לבד." אני נד עם הראש שלי לעברם. "אל תהיה מצחיק," זאין מניח את אצבעותיו על הקלידים והם משמיעים רעש עמום. "הקול שלך יתאים בדיוק בשביל השיר הזה." אני נושם עמוק ונד בראשי שוב פעם, אבל ברגע שהם מתחילים לנגן אני מוצא את עצמי שר יחד איתם.

גם הפעם, בדיוק כמו בפעמים הקודמות ששרתי את השיר, העיניים שלי רטובות בסופו. זאין לוקח עט מהרצפה וכותב כמה דברים על הדף, מושיט אותו לעברנו. "אני והארי שרים את רוב השיר." אני מביט בהצעה של זאין לחלוקה של השורות ומעביר מבטים בינו לבין נייל. "השיר הזה על שניכם, לא? לא אמורה להיות בעיה עם זה." לפני שאני מספיק לענות אנחנו שומעים דפיקות על דלת הבית. שלושתינו יוצאים מהחדר, הולכים במהירות אל הדלת. נייל מספיק לקחת בדרך משולש פיצה מהמגש השלישי לפני שאני פותח את הדלת. ליאם נכנס אל הבית בלי לשאול ומיד אחריו אני מבחין בהארי. הוא נראה כאילו הוא לא ישן מספר ימים, השיער שלו מבולגן ויש עיגולים שחורים ועמוקים מתחת לעיניים שלו. "היי." הוא אומר, נשאר בפתח הבית. הוא מושיט לי בידו דף ואני בקושי מסתכל עליו. "אני צריך לספר לך משהו."