טריגר: סרטן.
פרק 18 | גיבורים | הארי
מאז שאני קטן יש לי זיכרון של עצמי מחופש לגיבור על. אני לא זוכר אם התחפשתי לגיבור מסוים, אבל הייתה לי גלימה כחולה ומסכה אדומה על הפנים. רצתי בחצר ציבורית ליד הבית שלי והנפתי את היד כאילו אני עף. בזיכרון שלי, מרוב כמה שהוא ישן ומעוות, אני באמת עפתי. הרגשתי משוחרר יותר מאי פעם, כאילו החובה היחידה שלי היא לעזור לכולם. הייתי הגיבור של עצמי באותו הרגע, אבל זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את עצמי כגיבור.
לא אהבתי לראות סרטים של גיבורי על במשך שאר הילדות שלי. ועכשיו, כאשר אני חושב על זה, אני מוקף ביותר גיבורים ממה שאני יכול לדמיין. ישנם עשרות אנשים שעשו דברים בלתי אפשריים בשביל להציל אנשים אחרים. יש את אלו שקפצו לתוך שריפות, את אלו שסמכו על אחרים בלי להכיר אותם בכלל, רופאים שמצילים חיים כל יום, אנשים שרצו לוותר ובכל זאת המשיכו להתעקש. כל פעם שהבטתי בלואי ולוטי ידעתי שלואי רואה את אחותו כגיבורה. זאת בדיוק הסיבה שאני רוצה לעזור לו להיות הגיבור שלה, בדיוק כמו שהוא גיבור בשבילי.
***
"כדאי לך להסתכל על הדף. אני חושב שזה עדיף מאשר שאני אסביר את זה." אני אומר. נייל וזאין עומדים מאחוריו ומנסים להביט בדף גם הם, אבל הם לא ממש מצליחים. "מה זה?" הקול של לואי נשמע עצבני מעט. "טוב, שילמתי את כל החלק שנשאר לך לשלם על הדירה הזאת עם הריבית." אני מושך בכתפי כאילו זה דבר של מה בכך, וזה באמת ככה בשבילי. "מה?" הוא מרים את המבט שלו אלי. אני לא מצליח לפענח את ההבעה שיש לו על הפנים אז אני מושך שוב בכתפיים שלי ומחייך מעט. "זה כל מה שרציתי להגיד. אני לא אפריע לכם, להתראות." אני מסתובב אל הדלת שעדיין פתוחה ומתחיל ללכת.
אני מתקדם רק כמה צעדים לפני שאני מרגיש את היד שלו על היד שלי. הוא אוחז בה, מוודא שאני לא אמשיך ללכת. "לא היית צריך לעשות את זה." הוא אומר. "אני יודע." לואי נד בראשו בחוסר אמון. "ביקשתי ממך לא לעשות את זה." "אני יודע." הוא משחרר את האחיזה שלו בי וממשיך להביט בלי בלי להגיד דבר. "זה נהיה די מביך המבטים האלו. כאילו, אתם לא מצפים-" נייל נקטע על ידי ליאם שדוחף אותו מעט. לואי מסתובב לשנייה להביט בהם לפני שהוא מחזיר את מבטו אלי. "למה עשית את זה?" אני חושב על זה במשך כמה שניות. זה יכול להתפרש כאילו אני רוצה לחזור אליו ואני עושה את זה בשביל שיסלח לי, אבל זה לא המקרה. עשיתי את זה רק כי לואי היה החבר הכי טוב שלי, ועכשיו הוא אפילו יותר מהחבר הכי טוב שלי. "אנחנו לא יחד יותר. דבר לא מונע ממני לעשות את זה." לואי מצמצם אלי את עיניו.
עוברות עוד כמה שניות עד שהוא נאנח ומשפיל את מבטו. "תודה," הוא לוחש. "בוא, תכנס." הוא מפנה לי מעבר ודחוף את זאין, ליאם ונייל לצדדים. אני נכנס אל המקום שהיה הבית שלי עד לפני שבועיים, אבל כעת אין זכר לזה שגרתי בו. "אספתי את הדברים שלך במזוודה." לואי אומר ומצביעה על מזוודה אפורה. אני מרגיש חנוק מעט. יש מתח בחדר ואף אחד מהבנים לא עושה משהו בשביל להעלים אותו. "בדיוק זאין, נייל ואני עבדנו על שיר חדש. זה עם הלחן שכתבת-" הוא עוצר לשנייה ואני מרגיש מסוחרר. "לא קראתי את המילים, אבל שיניתי מעט את המנגינה וכתבתי מילים חדשות. זאין הציע חלוקה וחשבתי שאולי ננסה לשיר יחד?" כולנו מסכימים.
חדר המוזיקה שלנו הוא המקום היחידי בו אני מוצא את עצמי. הדפים המפוזרים מכילים חלקים מאיתנו שרשמנו זה לזה ואני מתפתה להרים אותם ולשמור אותם לעצמי. זאין מושיט לנו כמה הדפים ואני מסתכל על החלוקה, מחייך מעט כשאני רואה שלואי שר יותר חלקים מבדרך כלל. כשאנחנו מתחילים לשיר אני מביט רק בלואי. השפתיים שלו זזות באיטיות ועיניו עצומות. הוא מחייך לפעמים, אבל החיוך לא מגיע עד עיניו. אני שונא לראות אותו ככה ולדעת שזה באשמתי, שאני לא יכול לעשות דבר בשביל להקל על הכאב. "וואו." ליאם אומר בסיום השיר ואני לא יכול לעשות דבר מלבד להסכים איתו. הקול של לואי אשר לא היה מספיק דומיננטי עד עכשיו בלהקה נשמע בצורה עוצרת נשימה במהלך השיר. השיר הזה הוא עלינו ובמשך בית אחד בו הקולות שלנו השתלבו זה בזה היה אפשר להבין שלמרות כל מה שעברנו לעולם לא נפסיק לאהוב אחד את השני. לואי מחייך בביישנות שלא אופינית לו. זה עומד להיות רגע גדול בשבילו לשיר את השיר הזה. אני יודע שכאשר נעמוד על הבמה ונשיר בסיבוב ההופעות הקרוב לואי לא יהיה רק הגיבור שלי. הוא עומד להיות הגיבור של כולם.
YOU ARE READING
אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔
Fanfiction[הושלם] "אני אומר לך להתראות, לו." אני מחייך והדמעות זולגות על פני כאשר אני מושיט לו את ידי ועוצם את עיני יחד איתו. טריגרים: פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, הפרעות אכילה, בולימיה, התאבדות, אלכוהליזם, סרטן, מוות, הומופוביה.
