טריגר: סרטן.
פרק 65 | עניין של זמן | לואי
זר פרחים ועוגת שוקולד נמצאים בידיו של ניק בזמן שאני מסתבך עם המעיל שלי. הוא מגחך ומחייך אלי במתיקות, עיניו לא עוזבות אותי. אני מצליח לבסוף להכניס את היד אל שרוול המעיל, המעיל של הארי, ולוקח את הפרחים מהיד של ניק. "היא אוהבת חמניות?" ניק שואל, מסתכל על הפרחים שבחרתי ללוטי, ואני מהנהן. למעשה הארי הוא זה שאהב חמניות וקנה לה אותן כל פעם שביקרנו, אבל זאת נהייתה מסורת שלנו להביא אותן לאחותי.
אנחנו נכנסים לחדר של לוטי, מחייכים כשאנחנו רואים אותה יושבת במיטה. אני מטביע נשיקה על הראש שלה, מכניס את הפרחים בכד שליד המיטה. "זה ניק." אני מציג אותו והיא מחייכת, מזהה אותו מהכתבות וממה שסיפרתי עליו. "פגשתי אותו פעם!" הוא מניח את העוגה על השולחן. "לא חשבתי שתזכרי." "לא שוכחים פרצוף כמו שלך כל-כך מהר." אני צוחק ומסתכל עליו, מסכים איתה לחלוטין.
זה אחד מהדברים שאני יותר אוהב בלוטי: היא תמיד שמחה בשבילי. היא תמיד כאן בשביל לשמוע כשיש לי בעיה, או סתם אם אני רוצה להתקשר אליה כשמשעמם לי. היא מחייכת גם כשהיא עצובה ויודעת לאסוף את עצמה. היא מאושרת אם אני מאושר. זכיתי בה ואני לא באמת יודע מה אני אעשה כשהיא לא תהיה כאן, כי אני יודע שזה רק עניין של זמן עכשיו. היא נראית רזה יותר מיום ליום, חלשה יותר, והיא מקיאה יותר מפעם. היא ישנה כל פעם במשך יותר שעות מהפעם הקודמת, כל-כך הרבה עד שאני בטוח שהיא לא תתעורר. גם כשהיא מתעוררת, אחרי שאני יושב ובוהה בה בתקווה לראות שוב פעם את צבע העיניים שלה, היא מזיעה, קופאת מקור ומרגישה כאילו צמרמורת עוברת בכל הגוף שלה. זה עניין של זמן.
אנחנו מתיישבים על הכיסאות שבצד המיטה שלה והוא מתחיל לדבר איתה במידיות. אני מוריד את כובע הצמר מהראש שלי ומניח אותו על ברכי, מופתע כשניק שם את ידו על הכתף שלי ונוגע מעט בראשי. מפתיע אותי שלא מפריע לו איך שאני נראה ככה, בלי השיער. בקושי הבאתי לו לראות אותי בלי כובע הצמר. הוא לוחץ את היד שלו לכתף שלי, כאילו הוא רוצה לסמן לי שהכל בסדר, שהוא בסדר עם איך שאני נראה.
"שמעתי מה קרה עם זאין. איך אתה, לואי?" לוטי שואלת. המילים האחרונות שלה נבלעות בפיהוק. "אני לא רוצה לדבר על זאין." הקול שלי נשבר כשאני אומר את השם שלו. ישבתי וניחמתי את נייל במשך שעות, אחר כך סבלתי פגישות של המנהלים בנוגע למה שנעשה בהמשך, כיצד נסתדר ונשיר הכל בלעדיו בסיבוב ההופעות. רק אחרי חמש שעות יצאתי מהחדר, רואה את ניק עדיין יושב בחדר הכניסה. אני לא בכיתי עד שהוא חיבק אותי, עטף אותי בזרועות שלו וליטף את הגב שלי בעדינות. זאין היה החבר הכי טוב שלי, היחיד שסמכתי עליו. לא חשבתי שנריב, בטח שלא ככה. ניק לקח אותי לבית שלי והמשיך לחבק אותי כשקיבלתי הודעה מזאין. "אני לא רוצה קשר אליך יותר", אלו היו כל המילים שנכתבו, אבל הן הספיקו בשביל שאני אפרוץ בבכי פעם נוספת. אני אפילו לא יודע אם הוא בסדר.
"אנחנו נוציא את האלבום עם החלקים שלו ונחלק אותם בינינו בסיבוב ההופעות. בטח ראית מה כל המעריצים והכתבים אומרים על העזיבה שלו. כולם בטוחים שהגיע הזמן לסוף של הלהקה." אני אומר לה והיא לוקחת את אחת מהחמניות אל היד שלה, מעבירה את אצבעותיה על עלי הכותרת. "אני לא בטוח שהם טועים." אני מוסיף מעט יותר בשקט. "אל תדבר שטויות! אתם תסתדרו." אחותי אומרת. אני מחייך, לא משוכנע שהיא צודקת. אנחנו בקושי מסוגלים להיות יחד באותו חדר, אז להיות יחד במשך כל-כך הרבה זמן בסיבוב הופעות? זה יגמר רע.
"אז ספרו לי, שכבתם?" אני מסמיק במהירות וידו של ניק יורדת מכתפי. "לוטי!" היא צוחקת בגלל המבט המובך של שנינו. "נו?" היא דוחקת בנו ואני נד בראשי, מובך. "באמת, לואי-" "אפשר לא לדבר על זה כשניק כאן? לוטי!" ניק גם צוחק ומחזיר את ידו לכתף שלי. "אף פעם לא שכבת עם גבר, נכון?" אני מסמיק אפילו יותר ממקודם ומכניס את פני אל תוך ידי. "היית חייבת?" אני ממלמל ללוטי. ניק מושך את ידי מפני ומניח נשיקה קטנה על השפתיים שלי בחיוך. "הצלחנו לגרום לזמר המפורסם לואי טומלינסון להיות מובך. מתי זה מגיע לכותרות?" הוא אומר ואני לוחש לו לשתוק לפני שאני מנשק אותו יותר באריכות, משתוקק לטעם של שפתיו.
כשאנחנו מתנתקים לוטי עושה פרצוף חמוד וצוחקת. היא מחזירה את החמנייה אל הכד ומפהקת פעם נוספת. "אני חושבת שיש לכם דברים יותר טובים לעשות מאשר להפריע לי לישון." אני נעמד ורוקע ברגלי באופן כמעט ילדותי. "תזכרי את זה." אני מניף את האצבע שלי לעברה ומושך ביד של ניק. "אנחנו הולכים." אני מסתכל על החיוך שלו כשהוא מנופף ללוטי לשלום. "למיטה שלך?" היא צועקת מאחורינו ואני טורק את הדלת בחוזקה, מסמן לה שהשיחה הזאת ממש לא עומדת להמשך.
ניק מסובב אותי אליו ברגע שהדלת נסגרת ואני משתקע בתוך החיבוק שלו. "אתה חמוד." הוא אומר לפני שהוא מנשק אותי. מיד אחרי הנשיקה הוא מצמיד את המצח שלו למצח שלי וחיוך עולה על פני. "אל תהיה לחוץ לגבי זה. אני אחכה כמה זמן שתהיה צריך." אני בוהה ישר בעיניו ולשנייה אחת אני כמעט ובטוח שאני מאוהב בו.
YOU ARE READING
אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔
Fanfiction[הושלם] "אני אומר לך להתראות, לו." אני מחייך והדמעות זולגות על פני כאשר אני מושיט לו את ידי ועוצם את עיני יחד איתו. טריגרים: פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, הפרעות אכילה, בולימיה, התאבדות, אלכוהליזם, סרטן, מוות, הומופוביה.
