אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-30-

פרק 30 | החלטות חפוזות | הארי
לפני שבעה חודשים
לואי ישן על המיטה בחדר שלי, מכורבל בין שמיכות עבות. הפה שלו מעט פתוח וידיו פרוסות לצדדים בצורה מגוחכת. למרות כמה שאני מנסה להפסיק להביט בו, העיניים שלי נשארות עליו. משהו נקשר ונפרם בתוך הבטן שלי, מתפוצץ למיליון חלקים ומשבש את התודעה שלי. הוא ממלא כל אחת מהמחשבות שלי כשאני עוצם את עיני, אז אני משאיר אותן פקוחות. נמאס לי מהמבטים החשאיים, אז כל עוד הוא ישן אני לא מסיר את עיניי ממנו. הוא מסתובב מעט סביב עצמו ונקשר בתוך אחת השמיכות. השיער שלו מתבלגן ואני חושב לעצמי, רק לשנייה, שהלוואי והייתי יכול לישון לידו עכשיו. אני ממהר לסלק את המחשבה מהראש שלי, כי זה יכול להרוס את החברות ביננו ואני לא מוכן להביא לזה לקרות.
עוברות כמה שניות עד שאני שם לב שהוא פקח את עיניו. "איך הגעתי לכאן?" לואי ממלמל. "העברתי אותך חצי שעה בערך אחרי שנרדמת. ישנת חמש שעות בערך." הוא מתיישב ומעביר את אצבעותיו בשיערו, מסדר אותו מעט. "זה אמצע הלילה כמעט, אתה היית צריך לישון במיטה שלך. היה לי בסדר על הספה." אני עובר לשבת על קצה המיטה שלי, יחסית רחוק ממנו. "זה לא משנה, לא הייתי עייף." למעשה אני משקר, אבל זה בסדר. הוא היה נראה כה תשוש וחסר אונים אז לא הייתי צריך לחשוב בכלל לפני שהעברתי אותו אל המיטה. "יש לך חדר אורחים." נימת שאלה מתגנבת לקולו. "יש שם ספה נפתחת ולא מיטה. היא לא ממש נוחה." אני מגחך והוא אומר תודה חטופה.
לואי מתמתח, נעמד והולך הלאה ממני. הוא מסתכל על השעון שליד המיטה ומצביע עליו. "לך לישון. אני בסדר." הוא יוצא מהחדר בלי להביא לי לענות, לוקח שמיכה שעוטפת את כתפיו. אני נאנח, נשכב על המיטה ומתכסה בשמיכה הנוספת שלי. במקום ללכת לישון, למרות כמה שאני עייף, אני נשאר לבהות בתקרה. אני חושב על לואי ולוטי, על הסיבה שלואי ביקש להישאר לישון בבית שלי לכמה ימים. למה שהוא ירצה לעבור דירה? אני מסתבך בין השמיכה שנותרה, שואף את הריח של לואי אלי. הייתי יכול להרגיש משהו לכל אחד, אך איכשהו אני מרגיש משהו דווקא אליו. יש בלואי משהו מיוחד, דבר מה שלעולם לא יהיה לי מספיק ממנו. העיניים שלי נעצמות כל פעם רק לכמה שניות לפני שאני פוקח אותן פעם נוספת. השינה מתעתעת בי, מסרבת להגיע. אני חש בתשישות ממלאת אותי, אך זה לא עוזר. יש לי הרגשה שמשהו נוסף אמור לקרות, כאילו לא הכל נפתר עדיין.
כמו לפני סימן אני שומע את הדלת נפתחת. אני מסתובב במיטה ופוגש בעיני של לואי הנעוצות בי. הוא מתקרב באיטיות ועולה על המיטה, נשכב לידי. המבט שלו פונה אל התקרה בעוד אני מסתכל עליו, על קוי הלסת שלו שנשקפים מול עיני. "משהו קרה?" הוא נשאר בשקט במשך עוד כמה שניות. "יש לי בעיה עם הכסף." אני מתרומם על ידי ככה שאני יכול לראות אותו מלמעלה. "מה הכוונה?" "אני ולוטי לא רוצים שהתקשורת תדע את זה כרגע אז היא ישנה רק בבית החולים. הייתי צריך לשלם על חדר ועל כל הטיפולים שלה. היא אמרה לי שאני היחיד שדואג למשפחה ושמרתי כסף בצד לכל האחיות שלי, גם לדירות בשביל כל אחת, גם ללימודים, גם לדברים בסיסיים בשביל עכשיו. יש לי כרגע כסף, אבל אני לא יהיה לי מספיק אם היא תלחם במחלה במשך הרבה זמן." הוא עוצם את העיניים שלי כאילו זה יעלים את העולם שמסביב. "אז אתה עובר דירה?" הוא מזיז מעט את הראש למעלה ולמטה. "אני רק רוצה למכור את הבית שיש לי עכשיו ולעבור למקום קטן יותר." העיניים שלו נפקחות והצבע הכחול שלהן מהפנט אותי. "אנחנו יכולים לעזור לך עם הכסף, אתה יודע." הוא סוף-סוף מסתובב אלי. אנחנו מעט קרובים מדי, אז אני מתהפך על הגב. אפילו עכשיו כל מה שאני רוצה זה לנשק אותו. "אני לא רוצה שתשלמו עלי." במובן מסוים אני מבין אותו אז אני לא מתווכח על זה. "אתה יכול לגור עם אחד מאיתנו. אתם יכולים לעבור דירה ולשלם יחד עליה ועל החשבונות. זה לא רעיון רע." למרות שרק לפני שנייה התרחקתי ממנו לואי מתקרב אלי. הוא נצמד אלי מהצד. המגע הזה גורם לגוף שלי להשתגע וללב שלי לפעום מהר יותר מהדרוש. זה לא מגע שאמור להיות בין סתם שני חברים. "תעבור לגור איתי, האז." הלב שלי עוצר לשנייה. "אני לא חושב שזה רעיון טוב." "אני יודע מה אתה מרגיש אלי ובכל זאת הצעתי לך את זה. זה לא מפריע לי. אנחנו מסתדרים ממש טוב יחד, אז למה שלא נגור גם באותו בית?" אני לוקח שנייה לחשוב על זה ולמרות שאני לא חושב שזה יהיה רעיון טוב אני לא מסוגל להגיד לו לא. "בסדר." אני מרגיש שהוא מחייך אפילו בלי לראות את זה.
לוקחות לי כמה שניות להבין שלואי מתכוון להישאר כאן. אני עוצם את העיניים שלי ונותן לנשימות שלי להתייצב. יש לי הרגשה שלואי מנצל את הרגשות שלי, או מתעלם מהם לחלוטין. אני לא יכול לישון לידו ככה בלי להרגיש כלום. אני לא יכול בכלל להסתכל עליו בלי לרצות לנשק אותו. לא יכול להיות שזה לא מפריע לו, זה היה מפריע לכל אחד. אני לא מכיר שני אנשים שהם רק חברים טובים ומתנהגים ככה. היד שלו מחבקת אותי מעט מהצד לפתע ואני משתחרר, מסתובב עם הגב אליו ומנסה להרגיע את הנשימות שלי. "אתה לא יכול לעשות לי את זה, לואי." הוא לא עונה לי, אבל אני לא יודע אם הסיבה לכך היא שהוא נרדם, או שהוא פשוט בחר להתעלם. השינה לוקחת אותי איתה לפני שאני מצליח להתעמק בכך, מנתקת אותי מהמחשבות הלא פוסקות עליו.