אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-34-

2/3
טריגר: סרטן.

פרק 34 | מקלחת של בוקר | הארי
לפני שישה חודשים
אור בוקר מסתנן דרך התריסים בחדר שלנו. פס אור נוסף מופיע מתחת לדלת המקלחת שבחדר ואני שומע רעש של מים זורמים. ממקומי על הספה הנפתחת - אשר בסופו של דבר החלטנו להציב באותו חדר - אני רואה שלואי לא נמצא במיטתו. אני נאנח, מתרומם מעט לישיבה שפופה ולוקח את את הטלפון אל היד שלי. כמות לא הגיונית של שיחות והודעות שאני לא רוצה לענות להן מופיעה על המסך. אני נכנס להודעות מהמנהלים ופוער את עיני. הם צירפו תמונה שלי ושל לואי יוצאים מהמועדון ובנוסף אליה כתבה שפורסמה היום בבוקר. לואי עומד להתחרפן. אני יוצא מהשיחה, מתעלם מזה שהם כתבו לנו להגיע אליהם בצהריים ולחזור אליהם, ונכנס אל השיחות שלא נענו. אני מחליט לחזור קודם כל לזאין. "היי." יש בקול שלי שאריות מהצרידות של הבוקר. "לואי לידך?" "הוא מתקלח." אני עונה, משקיף על הדלת הסגורה. "אני מקווה שהוא בסדר אחרי מה שפרסמו. תגיד לו לחזור אלי." הוא מנתק בלי להביא לי לענות.
"מה אתה עושה?" הקול המתוק של לואי מגיע אלי. אני מרים אליו את המבט שלי ומסמיק לחלוטין כשאני רואה אותו עומד במשקוף של דלת המקלחת, רק מגבת ירוקה קשורה נמוך על אגנו. טיפות של מים נוצצות על חזהו וזולגות משיערו רטוב. אני שוכח לשנייה איך לדבר או לנשום. הוא מטה את ראשו הצידה, מודע לחלוטין למה שזה עושה לי להביט בו ככה. אני מפנה את המבט שלי, מתפלל שהסומק ירד מפני. "ראית את הכתבות?" הקול שלי צרוד מדי. אני מחזיר את המבט אליו לאחר כמה שניות נוספות, רואה אותו כבר כמעט לבוש לחלוטין בעודו מעלה חולצה מעל ראשו. "כן." הוא מושך בכתפיו. באופן מוזר לא נראה שהכתבה הפריעה לו. "קדימה, האז, תתארגן. אנחנו יוצאים." "הולכים למנהלים?" הוא לוקח את הטלפון שלו ודוחף אותו לכיס האחורי בלי להסתכל עליו בכלל. "לשם אנחנו ממש לא הולכים. ניסע אל אחותי." איך לואי מתנהג כל-כך רגיל אחרי אתמול, כאילו דבר לא קרה? עוד לפני שהוא ידע מה אני מרגיש אליו הפריעו לו כל התאוריות עלינו, כל הכתבות והרכילויות האובססיביות סביב שנינו. עכשיו, אחרי שהוא יודע, זה אמור להפריע לו יותר. בעיקר אחרי שראו אותו מחוץ למועדון.
אנחנו נכנסים אל המכונית תוך כמה דקות. "היה נחמד אתמול." הוא אומר, מתניע את הרכב. אני עוצם את עיני ונזכר בו רוקד עם מישהו, נותן לו לגעת בו. "כן, נחמד." אני אומר, למרות שזה ממש לא היה ככה בשבילי. זה כאב לראות אותו ככה ולדעת שהוא מרגיש משוחרר בלי אפילו להיות חלק, להיות משוחרר בצורה שהוא אף פעם לא יהיה איתי. שנאתי כל שנייה שבילינו שם. אנחנו מגיעים יותר מהר ממה שחשבתי, מבנה בית החולים מתנוסס מעלינו. לואי מחנה ולא מחכה לי כשהוא מתחיל להתקדם. אנחנו עוברים קודם במזנון שבקומת הכניסה, לואי קונה כוס קפה ומעקם את אפו כשהוא לוגם ממנה.
החדר של לוטי באחת הקומות הגבוהות. לואי זוכר את הדרך במדויק וכשאנחנו מגיעים אל דלת החדר שלה הוא שולח אלי חיוך ממאחורי הכתף שלו. אנחנו נכנסים, המבט שלי פונה אל לוטי שיושבת על המיטה בחדר שלה בשילוב רגליים, ספר אחוז בין ידיה. "היי, לואי-" היא קוטעת את עצמה כשמבטה נעצר עלי. "הארי." יש לה חיוך רחב. "מה שלומך?" אני שואל, גורר את אחד הכיסאות ומתיישב לידה. "קצת יותר מתה מאתמול." היא צוחקת. "תפסיקי להגיד את זה כל הזמן." לואי מתיישב לידי על כיסא נוסף. "תתחיל לצחוק קצת, לו. אפשר לחשוב, זה לא שמישהו מת." הוא נד בראשו בחוסר אמון ואני מחייך מעט, משועשע משניהם. "תפסיקי." הוא מרים מול הפנים שלה את האצבע שלו, אבל צוחק מיד לאחר מכן.
אני לוקח כמה שניות לסקור את אחותו. היא רזה יותר ממה שזכרתי, אבל חוץ מזה היא נראית אותו הדבר. אני מניח שזה ילך ויעשה גרוע יותר. "אז אתם יחד?" השאלה שלה מחזירה אותי לריכוז. אני צוחק כשאני שם לב שלואי לא עונה. "לא." היא מביטה בלואי בשעשוע. "אז עברתם לגור יחד, יצאתם יחד לבר של הומואים ואתם לא יחד?" אני רואה משהו שאני לא מצליח לפענח בעיניו של לואי, כמעט כאילו הוא רוצה להגיד משהו והוא לא מסוגל. "אני לא הומו." הוא אומר לבסוף. מסיבה מסוימת, לא משנה שכבר שמעתי את זה בעבר, זה כואב. כנראה שלשמוע אותו אומר את זה יכאב כל פעם מחדש. "ברור שאתה לא." הוא נאנח בחוסר אונים, מסתכל עלי במקום עליה. "כדאי שנלך לדבר עם המנהלים." אני מהנהן. "תרגישי טוב." אני מחבק אותה במהירות, יוצא מהחדר בשביל להביא להם להיפרד. "תשמרי על עצמך." אני שומע אותו אומר. לוטי מדברת, אך אומרת משהו שאני לא מצליח להבין את ההקשר שלו. "הבנת את עצמך סוף-סוף?" הוא יוצא החוצה בלי לענות לה ומושך אותי לכיוון היציאה. אנחנו נעלמים מבית החולים במהירות, משאירים יותר מדי שאלות תלויות באוויר.