אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-40-

פרק 40 | תמונות | הארי
לפני שישה חודשים

"היי." אני נכנס אל החדר שלה ומתיישב בקצה המיטה שלה, מותח את זרועותי. לא עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן עם לואי, אבל המחלה עשתה את שלה. לוטי רזתה, העור שלה נהיה חיוור יותר ועינייה שקועות יותר בפניה. "כן, אני נראית נורא." היא צוחקת וקמה מהמיטה, פותחת את הוילונות. אור שמש נכנס אל החדר ומאיר אותו, גורם לחלל להראות מעט מזמין יותר. "את יפה כמו תמיד." היא צוחקת, מנענעת את ראשה. "אני די בטוחה שלא על זה רצית לבוא לדבר איתי. מה קרה?" היא חוזרת אל המיטה, מתיישבת מולי ומקפלת את הרגליים שלה מתחתיה. "זה לואי." "כמובן שזה הוא." היא נראית משועשעת מהעניין.

אני לוקח נשימה, מנסה לנחש את התגובה שלה לפני שהיא עונה. "בפעם האחרונה שהיינו אצלך שאלת את לואי אם הוא הבין את עצמו. למה התכוונת?" "אחרי שלואי ואלינור שכבו בפעם הראשונה והוא סיפר על זה דיברתי עם אלינור. היא סיפרה לי שהיא חושבת שהוא לא מרגיש אליה כלום ושהוא הומו." היא בוחנת את התגובה שלי, את עיני הפעורות בהפתעה. "דיברתי על זה עם לואי והוא הכחיש, כמובן, אמר בתוקף שהוא לא נמשך אל בנים. התחלנו לריב על זה קצת יותר ממה שהיינו צריכים בטענה שאני פולשת לחיים האישיים שלו. אמרתי לו שיבואי יום שהוא יבין את עצמו ויהיה גאה בזה במקום להתבייש במי שהוא כמו עכשיו. באותו הרגע שאמרתי את זה הוא השתתק והלך. כל פעם שהזכרתי את הריב, את הדברים שאמרתי, הוא הלך מיד והתנהג כאילו אף פעם לא דיברנו על זה."

היא בקושי נותנת לי זמן להבין את מה שהיא אמרה לפני שהיא ממשיכה לדבר. "אני מניחה שאם שאלת את זה שמת לב שלואי התחיל להבין מה הוא מרגיש אל בנים, אליך." אני מעביר את המבט שלי אל כפות הידיים שלי. "כן, שמתי לב." לוטי מרימה את השמיכה שהייתה מונחת על הכיסא שליד המיטה ונעטפת בתוכה. "הוא כל-כך מדוכא בגלל החוזה כרגע. אני פשוט לא יודע איך אני יכול לעזור." היא נוגעת ביד שלי, גורמת לי לחזור ולהסתכל עליה. "תעשה משהו בשביל לעודד אותו. תיקח אותו למקום שחשוב לך כמו כמה שהוא חשוב לך, תראה לו משהו שלא הראת לאף אחד. לואי מעריך את הדברים הקטנים האלו, זה יעזור לו להתמודד." אני חושב על זה שנייה ומוצא את זה כרעיון טוב.

היא נשכבת אחרי שאני נעמד, מתכסה כולה בשמיכה. "לך תארגן משהו ותביא לי לישון." אני מחבק אותה במהירות, מתרומם ויוצא מהחדר. הקירות הלבנים של בית החולים, ההמולה במסדרון שגורמת לי להשפיל את הראש ולהתפלל שלא יזהו אותי, מביאה לי רעיון. יש מקום אחד שהייתי בו פעם והרגשתי בו חופשי. מקום אחד שנתן לי הזדמנות להסתכל על הכל ולראות כמה הבעיות שלי חסרות משמעות בניגוד לבעיות של השאר. אני מוציא את הטלפון מהכיס, מחפש אחרי איש הקשר של לואי. לפני שאני מספיק לחייג השם שלו עולה על המסך.  "היי, לואי. בדיוק רציתי להתקשר אליך. אתה יכול להגיע תוך שעה לכתובת שאני אסמס לך?" אני מקווה לתשובה חיובית, מקווה לראות שלמרות הדרך בה הוא עזב את הבית מוקדם יותר היום הוא מוכן שנדבר על זה, מוכן שנעזור אחד לשני להתמודד. "כן, בטח." קולו המתוק כסירופ נשמע והשפתיים שלי מתעקלות כלפי מעלה בחיוך. אני מנתק, מעביר את האצבע על המסך ומתקשר אל ליאם.

"ליאם? אני צריך עזרה. חשבתי לעודד קצת את לואי בגלל כל מה שקרה בימים האחרונים. אני שולח לך ולבנים כמה דברים, תביאו אותם לכתובת שאני אשלח." "אין בעיה." אני מחזיר את הטלפון לכיס המכנס, נכנס אל המכונית שלי. אני מסתכל מתחת למושב, מוציא ניילון קטן ופותח אותו. בתוכו יש תמונה של כל הלהקה עומדים יחד מחובקים על הבמה. אני מעביר לתמונה מאחוריה ומסתכל עלי ועל נייל, מצביעים למצלמה. משהו בזה מעודד אותי, מביא לי הרגשה שלמרות כל הדברים שקרו יש לי אותם לצידי. אני ממשיך לעבור בין התמונות עד שעיני נעצרות על תמונה אחת. אני הופך אותה בידיים שלי, מנסה להבין איך לא שמתי לב אליה עד היום. בתמונה אלינור מנשקת את הלחי של לואי בעוד אני ושאר הבנים עומדים לצידם, מחייכים אל המצלמה. לואי הוא היחיד שלא מסתכל על המצלמה, אלא מסתכל עלי. אני אפילו לא בטוח שהוא היה מודע לזה שהוא הסתכל עלי, בטח שלא אז.

הידיים שלי מקמטות את הניילון בו התמונות היו כאשר אני מחזיר את שאר התמונות אל מתחת הכיסא מלבד התמונה הזאת. אני מסתכל עליה פעם נוספת לפני שאני מכניס אותה אל הכיסוי של הטלפון, דואג שהיא נשארת ישרה. במהירות אני מתניע ונוסע אל עבר המקום בו אמרתי לבנים להיפגש איתי, מקווה להספיק לארגן הכל לפני שלואי מגיע. מקווה שזאת לא הייתה הפעם היחידה בה לואי הסתכל עלי ככה.