אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-28-

טריגר: הומופוביה.

פרק 28 | גאווה ובושה | הארי
לפני שבעה חודשים
אני ולואי לא מדברים. עברו כבר שישה שבועות בהם אנחנו מנסים להתעלם אחד מהשני כמה שניתן. גם עכשיו, כאשר אני יושב מול המצלמות, כל המחשבות שלי מתרכזות בו. הוא מתנהג מוזר בשבועות האחרונים והוא מרוחק מבדרך כלל. הבדיחות הקבועות שלו והחיוך שלא ירד מפניו התחלפו בהבעה חמוצה וחיוכים מזויפים. לואי התרחק מכולנו והתחמק לאחר כל חזרה או מפגש ללא אף הסבר. גם עכשיו, למרות כמה שאני כועס עליו, אני לא מצליח לחשוב על דבר מלבדו.
"הארי סטיילס?" המראיינת מוציאה אותי מהרהורי ואני מביט בה באריכות. אני לא רוצה להגיד את זה, אבל אני מביט במנהלים שעומדים מאחוריה וסוקרים אותי ללא הפסקה. הם מסמנים לי להתחיל לדבר ואני משתדל לא לפרוץ עליהם בצרחות. עם חיוך מזויף אני מספר לה שהכל היה בדיחה. אני אומר שאני לא נמשך לבנים. היא שואלת על מה שאמרתי בנוגע ללואי ואני אפילו לא משקיע מאמץ בלענות ולשקר, אלא רק מחליף את הנושא שוב ושוב עד שהראיון מסתיים. עוד לפני שהיא מספיקה לקום וללחוץ את ידי אני קם במהירות ומסתלק משם.
עוברות רק כמה שניות בודדות וכבר הטלפון שלי מצלצל, השם של לואי מופיע על המסך. "לואי?" אני שומע אותו מתנשף מהצד השני. "האז?" הקול שלו רועד. אני לא בטוח, אך ככל הנראה הוא בוכה. מה קרה לו בששת השבועות בהם לא דיברנו? "כן, אני כאן." אני נמנע מלחשוף רגשות עם הקול שלי. הוא לא עונה במשך כמה דקות וכעת אני בטוח שהוא בוכה. "איפה אתה?" אני שואל. "אצלך בבית." אני משפשף את עיני בעייפות ומחזיר את מבטי אל הטלפון. "אני מגיע, חכה לי." הוא מנתק בלי להשיב.

***
א

ני נכנס במהירות אל הבית. לואי עומד במרכז, מבטו מושפל לרצפה. הוא מצמיד את כפות ידיו זו לזו ואת שתיהן מקרב אל פניו. עיניו מורמות כשהדלת נסגרת מאחורי והוא מוריד את ידיו במהירות. "אני לא רוצה לריב איתך, האז." לואי מתקדם אלי מספר צעדים. הוא נראה אבוד, כאילו לא היה לו עוד מקום ללכת אליו. "לא קרה כלום, אני באמת לא מצליח להבין למה אתה כועס עלי כל-כך." ידי מתאגרפות ברגע שהוא מסיים לדבר ואני מניד בראשי. "אתה אף פעם לא תבין. אתה לא יכול להבין את זה!" "על מה אתה מדבר בדיוק? הארי, אתה כועס עלי בלי סיבה. אני לא עשיתי לך כלום!" אני נושם עמוק ומתיישב על הספה, נמנע מלהביט בלואי שמתיישב לידי. 
"אתה לא יכול לדעת איך זה להרגיש ככה, להבין שכל מה שחשבת על עצמך לא נכון. אתה יודע מה זה בשבילי לצאת מהארון? בשביל כל אחד? אתה לא. אתה יודע כמה זמן לקח לי לא להתבייש במי שאני? להבין שזה בסדר ושאני לא היחידי שמרגיש ככה? חונכתי לדעת שזה בסדר, שזה לא משנה את מי אני אוהב, ובכל זאת לקחו לי שנים לצאת מהארון ולהודות בזה בפני כולם. כל-כך הרבה פעמים הבטתי במראה וחלמתי להשתנות. התפללתי להיות מישהו שאני לא. הייתי בטוח שזה עניין של זמן, חשבתי שאני אוכל להפוך למישהו אחר אם אני אתאמץ.
אתה לא יודע איך ההרגשה להסתובב ברחוב ולהרגיש כאילו כל העיניים נעוצות בך. זה כל-כך כואב לפעמים לדעת שאנשים מביטים בי ומייחלים שאני אגיע לגיהנום יום אחד. לשמוע את זה בכל מקום, כל הזמן, כל יום, זה נורא. אני מרגיש כאילו סימנו אותי, כאילו שונאים אותי בלי להכיר אותי בכלל. וזה עוד יותר נורא כי אני שונא את עצמי בגללם. אני יודע שזה בסדר לחלוטין לאהוב את מי שאני רוצה, בן או בת, אבל בכל זאת אני לא מצליח להשתחרר מהמחשבה על כך שאולי הם צודקים. אולי אני באמת מחלה, זוהמה, תועבה, חוטא. אולי אני באמת כל מה שאומרים עלי. ואני שונא את עצמי כל יום מחדש על זה שאני מקשיב להם ובו זמנית על מה שהם אומרים. אני לא יכול להשתנות. אני לא יכול לעשות עם זה כלום. ועכשיו, עד שסוף-סוף אני מקבל את עצמי ושלם עם זה, הם הכריחו אותי לחזור בי. המנהלים ביקשו שאני אתנהג כמו מישהו שאני לא, ואני פשוט לא מסוגל. הם לוקחים ממני את האמת שלי."
לואי מניח יד על הברך שלי, אבל אני מזיז אותה וממשיך לדבר. "ואפילו יותר מזה!" אני צועק, כבר לא בטוח על מי. "יש כל-כך הרבה מעריצים שלנו שהם חלק מהקהילה. תחשוב כמה זה חשוב להם לראות שתומכים בהם, שזה בסדר לאהוב את מי שאתה רוצה. אני קיוויתי שכולם יוכלו לדעת שאני שלם עם עצמי ושגם הם צריכים להיות." אני מושך באף שלי לפני שאני ממשיך לדבר.
"אני יודע שאתה לא נמשך לבנים, וזה בסדר, אבל אני קיוויתי שתבין את זה. אני לא יודע למה, אך באמת רציתי שתראה כמה קשה יהיה לי להגיד את זה. כן, זה היה לא הוגן לצפות שאתה תבין את זה. אני יודע שאתה לא מרגיש אלי כלום, וזה באמת בסדר, אבל אתה מתעלם לחלוטין מזה שגם לי יש רגשות. אני אולי מראה שאני לחלוטין בסדר עם זה שאתה לא מרגיש אלי שום דבר, אבל זה לא ככה. אני עושה את זה בשביל לא להרוס את החברות שלנו. אתה לא יכול להתעלם מזה ולפגוע בי, לואי." לואי מרכין את הראש שלו לפני שהוא מחבק אותי. הנשימות שלו פוגעות בחזה שלי ומחממות את העור שלי. "אני מצטער." הוא לוחש. אני מניח את היד שלי על הגב שלו, מקרב אותו אפילו יותר אלי. אני יודע שאני לא צריך לענות לו על זה, אך הוא זה שמדבר. "אני מבין את זה יותר טוב ממה שאתה חושב."