טריגר: הפרעות אכילה.
פרק 51 | חולצות בתא שירותים | לואי
"הארי בבקשה תדבר איתי." אני לוחש לו בכניסה לאחד מחדרי ההקלטות, מקווה שאף אחד לא שומע. "אני יודע שקורה משהו. אתה לא היית דוחה אותי סתם ככה, אתה רוצה בזה בדיוק כמוני." אני ממשיך בקול חלש, מושך ביד שלו. הוא מסתובב אלי סוף-סוף, לראשונה מייחס לי חשיבות מאז שהגעתי לכאן. הוא נראה מופתע כשהוא מסתכל עלי, עיניו הירוקות פעורות ופיו נפתח מעט. "מתי ישנת פעם אחרונה?" הוא שואל. אני מושך בכתפי, מנסה להתעלם מאיך שאני בטח נראה. כבר נמאס לישון על הספה מחוץ לחדר הזה, אבל אין לי ממש ברירה אחרת. "זה חשוב, לואי. אתה פוגע בעצמך-" הוא מסתכל לצדדים, עוצר באמצע דבריו, ואז נושף בעצבנות. הארי מושך אותי בידו ואנחנו יוצאים במהירות אל המסדרון.
הוא מושך אותי אחריו אל תאי השירותים, נכנס יחד איתי לאחד מהם ונועל את הדלת אחריו. רק אחרי שאנחנו בפנים הוא עוזב את ידי, אפילו לא מתנצל על הדרך בה הוא הביא אותי לכאן. "תוריד את החולצה." הוא אומר, קולו מחוספס. "מה?" "תוריד את החולצה, לואי." הלסת שלו נעולה ואני מבין במידיות שזה לא כי הוא רוצה לראות אותי בלי חולצה, אלא בגלל משהו אחר. אני מוריד אותה, זורק אותה על הרצפה בלי לחשוב בכלל. הוא מעביר עלי מבט קצר לפני ששתי ידיו נאחזות במותני, גורמות לי להיאנח מהמגע הקר. אחת הידיים שלו עושה את דרכה במעלה הבטן והחזה שלי בהיסוס. "וליאם חשב שזה רק זאין…" הוא ממלמל. "על מה אתה מדבר, הארי?" הוא מוריד את ידיו ממני, מתיישב על מכסה האסלה.
אני משתוקק למגע שלו על עורי ומתפלל שהוא יחזיר את ידיו. "לואי, אתה כל-כך רזה." הוא אומר את זה בקול עצוב, גורם לי להסתכל מטה על הגוף שלי. אני מרים במידיות את החולצה ומעלה אותה חזרה מעל ראשי, רק חושב על כמה תשוש אני נראה עכשיו, על כמה איבדתי משהו שאולי היה בי קודם. "אל תסתתר ממני." היד שלו נאחזת בי שוב, הפעם מעל החולצה. הוא לוחץ באזור הצלעות שלי, מרגיש אותן. "אתה חייב ללכת לרופא, לו. וגם זאין. זה יכול להיות מסוכן." "זה שום דבר." אני לא מתנער מהאחיזה שלו. "זאין אפילו במצב יותר גרוע ממך, לואי. אם ככה אתה נראה הוא בטח בתת משקל." הוא מושך אותי קרוב יותר אליו ואני מתיישב על ירכיו, נותן לו לחבק אותי. הראש שלו משתקע בצווארי ונשימותיו החמות נפלטות על עורי. "הארי, אני בסדר. אני אדבר עם זאין, אבל כרגע אני חושב שכדאי שנדבר עליך." הוא מתרחק מעט, לא מונע ממני לשבת עליו.
"תוריד שוב את החולצה." אני מסתכל עליו מבולבל ועושה את מה שהוא אומר, לא באמת מסוגל להתנגד. עיניו נעצרות על הגוף שלי, אך לא בתשוקה. הוא דואג לי. אצבעותיו תופסות פתאום בשולי המכנס שלי ואני נרתע. "בבקשה." הוא מייבב אלי, ברק מופיע בעיניו. אני מניח את ידי בצידי גופי, נותן לו לעשות כרצונו. הוא פותח את רוכסן המכנס שלי ואת הכפתור ואני נעמד בשביל להוריד אותו, לא חוזר לשבת על ירכיו. היד שלו עוברת על הירך שלי ומעבירה זרמים בגוף שלי. הוא אפילו לא באמת מסתכל עלי, אני מבין, אלא רק בוחן איזה חלק לא במקום. "אני לא רוצה לצאת מהארון, או אפילו להיות יחד איתך. אני לא רוצה את כל האפשרויות שהמנהלים לוקחים ממני, אני רק רוצה שהם לא יפגעו בך. אני רוצה שתהיה בסדר, לו." הקול שלו שובר אותי. אני נחנק, לא בטוח מה להגיד. "אנחנו לא צריכים לדבר עלי, לואי. אנחנו צריכים לדבר על מה שהם עושים לך ולזאין. רק שהם לא יהרסו משהו בגוף המושלם שלך," השפתיים שלו מתעקלות בעצבות, הידיים שלו לא עוזבות את הגוף שלי. "לא יותר מכמה שאני הרסתי."
זה הרגע שבו אני מבין. הארי דחה אותי באותו היום כי הוא לא רצה לפגוע בי. הוא מתרחק ממני כל הזמן, אבל נשאר קרוב כל-כך, רק מהמחשבה שהוא פוגע בי. הוא מפחד לחזור על אותה טעות, לבגוד בי שוב, לשבור אותי. הוא אפילו לא מוכן לנסות ואני לא בטוח שאני אצליח לשנות את דעתו. "הארי." הקול שלי צפצפני מידי מהמגע שלו בי. "הארי, בבקשה אל תתרחק." הוא מקרב אותי אליו, מצמיד את המצח שלי למצח שלו. הגוף שלי רועד רק מלהיות קרוב אליו. אני יודע שהוא לא ינשק אותי, אבל המגע הזה מבורך. אני מתגעגע אליו. "אני אהיה בסדר. אנחנו תמיד בסדר בסוף." העיניים שלו נעצמות. הוא באמת עד כדי כך דואג לי? "הארי." אני חוזר אחרי שמו שוב ושוב עד שעיניו נפקחות מולי. האצבע שלי עוברת על הלחי שלו במעגלים קטנים, מבקשת יותר מכמה שהוא יתן לי. אני נואש אליו יותר משאני נואש לכל דבר אחר בעולם.
"אתה הבן אדם הכי יפה שאני מכיר." הוא לוחש, כאילו הוא רוצה שזה ישאר הסוד שלנו. "אני מצטער." הוא מנתק את המגע, מזיז את מבטו ממני כאילו זה אסור. אני חושב שהוא התחיל להאמין במה שהמנהלים אומרים במקום להתחיל להאמין בנו. אני לא מתלונן על איבוד המגע, מבין עכשיו שאני לא יכול ללחוץ עליו. הוא יבין בסופו של דבר שהוא לא יכול להתחמק מהקשר שלנו לנצח. הוא מרים את החולצה שלי, מעביר לי אותה. "תתלבש, מתחיל להיות קר בחוץ." באיטיות אני מתלבש, נתקע בו מרוב כמה שהתא קטן. "תבטיח לי שתדבר עם זאין ושתלכו לרופא, שניכם. אתם חייבים." הראש שלי נע כלפי מעלה ומטה בהסכמה. אני לא רוצה לדבר עכשיו, אני לא בטוח שיש לי בכלל קול. אצבעותי סוגרות את כפתור המכנס ואני פותח את הדלת, שולח מבט אל הארי שמשפשף את מפרק ידו בחוסר תשומת לב. מה הוא עושה? אני מתעלם, יוצא מחוץ לתא. "אני מבטיח." קול הצעדים שלי נשמע בחוזקה על הרצפות כשאני חוזר אל חדר ההקלטות, נוגע בצד הגוף שלי מעל החולצה במטרה להבין מה השתנה בו בכזאת מהירות.
YOU ARE READING
אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔
Fanfiction[הושלם] "אני אומר לך להתראות, לו." אני מחייך והדמעות זולגות על פני כאשר אני מושיט לו את ידי ועוצם את עיני יחד איתו. טריגרים: פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, הפרעות אכילה, בולימיה, התאבדות, אלכוהליזם, סרטן, מוות, הומופוביה.
