טריגר: פגיעה עצמית.
פרק 70 | אני לא אוהב אותך | הארי
הגוף שלי שרוע על המיטה בעייפות. אני מסתכל על דברים חסרי משמעות ברשתות חברתיות, סתם מנסה להעלות את מצב הרוח שלי. אני נכנס לאינסטגרם ועובר לעמוד של לואי. לפעמים אני מסתכל בתמונות שהוא מעלה. אף אחד לא יכול לדעת על זה, ואני פשוט מתגעגע. אני מזכיר לעצמי שהייתה לי תקופה מדהימה איתו ועכשיו הוא מאושר בלעדי, אז זה בסדר. הגעגועים שלי אליו כל-כך חזקים לפעמים עד שאני לא יכול לא לבדוק מה הוא העלה, או להסתכל על תמונות ישנות.
אני מקליד את השם שלו ומסתכל על התמונות שמופיעות מול עיני. העיניים שלי נעצרות יחד עם הלב שלי כשאני מבחין בתמונות החסרות, בתמונות עם ניק שנמחקו. הוא השאיר רק אחת, את הראשונה. אני לוחץ עליה וקורא את מה שהוא כתב למטה. הכל אותו הדבר, חוץ מזה שהוא שינה את הכל לזמן עבר. אי אפשר לטעות בזה, הוא שינה את הכיתוב כך שניתן לראות שהם לא יחד. רק כשאני מחליט שהכל אמיתי אני נותן לעצמי לפלוט אנחה קטנה מהפה שלי. חשבתי שהוא מאושר, רציתי שהוא יהיה מאושר גם אם הוא בלעדי. מה השתנה? אני רק רוצה לבדוק אם הוא בסדר אחרי הפרידה מניק.
אחרי שלושה צפצופים אני מבין את הטעות שלי ומנתק בלחיצה חזקה. אני לא בטוח מה חשבתי לעצמי כשחייגתי אליו, אבל אני לא זה שהוא צריך עכשיו. פגעתי בו מספיק ואני צריך לוודא שאני לא אהיה זה שיפגע בו פעם נוספת. אני ממשיך לבהות במסך כשהשם של לואי עולה עליו ואני מקבל שיחה ממנו. אני פוער את עיני בלחץ ועונה. "התקשרת?" הקול שלו רגוע וגורם לי להחסיר שתי פעימות. "בטעות." אני משיב. אני כמעט יכול לראות כיצד השפתיים שלו מתעקלות בעצבות, כיצד העיניים שלו מתקמטות והוא מקרב את גבותיו זו לזו. "באמת?" אני שותק כתשובה והוא שותק בחזרה, שתיקה ארוכה שמתמתחת. פעם השתיקות האלו, הזמנים בהם רק הקשבנו לדממה ששררה בינינו וחשבנו זה על זה היו מספיקות. עכשיו השתיקה היא יותר ממה שיכולתי לבקש.
לואי מכחכח בגרונו לבסוף ואני לשנייה חושב שהשיחה הגיעה לסיומה. "חכה, לואי," אני מהסס. הוא לא משיב, מחכה שאני אדבר. "אתה בסדר?" לואי שוב שותק למשך כמה שניות. "אני וניק נפרדנו." הלב שלי קופץ בתוך החזה שלי באושר מלשמוע אותו מאשר את זה. אני מנסה להתעלם מהתחושה הנעימה, מהידיעה שהוא שוב פנוי, ופשוט מנסה להיות כאן בשבילו עד כמה שאני יכול. "איך אתה?" אני שואל. "ניק היה חמוד, אבל הוא עדיין הרגיש משהו לחבר הקודם שלו," הוא אומר זאת בקלילות. "ואני עדיין מרגיש משהו אליך." הדרך בה לואי אומר שהוא עדיין אוהב אותי שוברת לי את הלב. הוא מדבר כאילו הוא שונא את העובדה שהוא עדיין מאוהב בי למרות כל מה שהעברתי אותו. הקול שלו נשמע כל-כך ריקני ונואש שנחזור להיות מה שהיינו.
השקט חוזר ואני לא עושה דבר בשביל להפר אותו. "תגיד משהו." הוא לוחש, כמעט כאילו הוא זקוק לקול שלי. אני מרחיק את הטלפון מהאוזן ובוהה בתקרה שמעלי. "הארי, בבקשה, רק תגיד משהו." הקול שלו נהיה חנוק יותר ממקודם. אני לא אומר כלום, לא רוצה לגרום לו לחשוב שאני מוכן לכך שנחזור. אני בקושי מסוגל להביט בעיניים שלו בלי להרגיש אשם. מגיע לו מישהו טוב יותר.
אני עדיין שומע אותו על הקו כשאני שם לב שהוא בנסיעה. שנינו לא מדברים במשך לפחות עשר דקות ואחריהן אני שומע אותו מחנה את המכונית. פחות מדקה נוספת עוברת עד שדפיקות נשמעות על דלת הבית של ליאם והשיחה מתנתקת. אני לא צריך לרדת למטה בשביל לדעת שלואי עומד בפתח הדלת. ממה שאני שומע ליאם אפילו לא מספיק לדבר לפני שלואי רץ במעלה המדרגות לקומה השנייה ונכנס לחדר שלי.
מעט שיער התחיל לצמוח בחזרה על הראש שלו והעיניים הכחולות שלו מבריקות לעברי. אין אף אחד בעולם שהעיניים שלו יפות יותר מהעיניים של לואי, לפחות לא בשבילי. הוא לא נעצר בפתח החדר, אלא מתקדם ישר אלי. בתנועה חדה הוא מתכופף ועולה מעלי, מרים את הסנטר שלי לעברו עם האצבע שלו. הנשימות הרכות שלו פוגעות בעורי ואצבעו מתעקלת על העור שלי בתובעניות. מקרוב אני יכול להבחין בעייפות שבעיניו, בקמטים הקטנים שנוספו לפניו. אני יכול לשים לב שהוא עלה קצת במשקל, בדרך שמשמחת אותי. ליאם בטח עומד בפתח הדלת, אבל זה לא משנה כעת. כל מה שמשנה לי זה הקרבה של הגופים שלנו, הדרך בה הוא מסתכל עלי. כאילו הוא רוצה אותי, כאן, עכשיו, בלי אף בגד על הגוף שלי.
"לואי-" האף שלו משתפשף באף שלי כשהוא לא נסוג. כל חלק בגוף שלי רוצה להיות קרוב יותר אליו. הלב שלי צועק בתוך החזה שלי, הדם גועש בעורקים שלי. אני יותר מידי זמן בלעדיו. היד השנייה שלו, זאת שלא על הפנים שלי, מטיילת מעל החולצה על צד הגוף שלי. אני משכיח מראשי את מה שזאין אמר לי, את כל מה שקרה בינינו, וכמעט מתמסר למגעו.
שפתיו עדיין לא על שפתיי כשהיד שלו נכנסת אל מתחת החולצה שלי. אני נזכר בבת אחת בחתכים שעל הגוף שלי ודוחף את לואי לאחור. "לואי, לא." המבט שלו פגוע לשנייה, אבל הוא מסתיר אותו. הוא עדיין מעלי כשהוא מתכופף אלי, מניח את שפתיו על קו הלסת שלי ויורד כלפי הצוואר שלי בנשיקות קטנות. הוא מגיע לעצמות הבריח שלי, רעד עובר בגוף שלי בגלל פעולותיו. "אל תתנהג כאילו אתה לא רוצה אותי עכשיו." חיוך תחמן עולה על פניו, מנסה לגרום לי להאמין שכל הבעיות שלנו יפתרו.
"תפסיק." אנחה נמלטת מהפה שלי יחד עם המילים האלו. הוא מרים את עיניו אלי, נעצר ומסתכל עלי בשאלה. אני דוחף אותי ממני, כך שהוא יושב על קצה המיטה שלי. אני מגייס את כל הכוח רצון שלי בשביל לגרום לו ללכת, למצוא מישהו חדש. אני נזכר בכל הפעמים שפגעתי בו, בכל הזמן שהוא בזבז עלי. הכל שקר, אבל העיקר שלואי יאמין למילים שלי. "אני לא אוהב אותך." העיניים שלי עצומות כשאני אומר את המילים. "תפקח את העיניים ותגיד את זה." אני פקוח אותן ומסתכל על כמה שהוא נראה שבור. "אני לא אוהב אותך, לואי." הוא נעמד ויוצא כהרף עין מהחדר.
אני יודע שאני עומד להצטער על השקר הזה למשך כל חיי.
~
אני שמחה להודיע על הפאנפיק החדש שלי "אתה רק קלישאה"! הוא על לארי ותוכלו למצוא אותו בפרופיל שלי.
בנוסף, את הפאנפיק הזה סיימתי להעלות אתמול לאינסטגרם. הפרקים כאן יתחילו לעלות בתדירות גבוהה יותר בקרוב.
YOU ARE READING
אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔
Fanfiction[הושלם] "אני אומר לך להתראות, לו." אני מחייך והדמעות זולגות על פני כאשר אני מושיט לו את ידי ועוצם את עיני יחד איתו. טריגרים: פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, הפרעות אכילה, בולימיה, התאבדות, אלכוהליזם, סרטן, מוות, הומופוביה.
