טריגרים: הומופוביה, תאונת דרכים, סרטן.
פרק 57 | הרגשה של חופש | לואי
אני רואה אותו יושב באחד התאים במסעדה שבחרנו ומעלה חיוך על פני. הוא חמוד והקשר באמת יכול לעבוד אם אני אשכח מהארי. ניק קם כשהוא מבחין בי ומביא לי חצי חיבוק, מניח נשיקה על הלחי שלי. "אתה לא רגיל לזה, נכון?" אני מתיישב מולו ומנסה להתעלם מהסומק שבוודאי מצא את מקומו על לחיי, מסדר את כובע הצמר על ראשי. "לא ממש." אני מודה ונועץ בו מבט למשך פרק זמן ארוך מהדרוש. יש לו עגיל באוזן השמאלית בצורת צלב, העיניים החומות והבהירות שלו מוקפות בריסים עבים וסימני צחוק מופיעים בצידי עיניו. אני מסתכל על התפריט ובוחר מנה בזמן שהמלצרית לוקחת הזמנה ממנו ושולחת לעברנו חיוך מזויף של עייפות.
"איך ידעת שאני נמשך לבנים? אף פעם לא יצאתי מהארון ובכל זאת נראית כל-כך בטוח בעצמך כשפנית אלי." הוא מחייך. "לא הייתי בטוח בזה. היו תמיד את כל השמועות, אני מניח שאתה מודע אליהם, אבל לא אישרת את זה אפילו פעם אחת. פשוט ניסיתי. הייתי בטוח שעשיתי מעצמי בדיחה ורק כששפכת על הארי מים הבנתי. הייתם יחד?" אני מתלבט מה לענות, יודע שאסור שהקשר שהיה לנו יודלף לציבור. "כן." "אז למה לא יצאתם מהארון?" המילים נתקעות לי בגרון בניסיון להבין מה לענות. כנראה אני חייב לספר את האמת. "המנהלים שלנו שונאים את זה. הם איימו שהם יעיפו אותי מהלהקה, שהם יפרסמו דברים על הארי. הם אמרו שישנאו אותנו." עצב עולה על פניו, למרות שהמילים שהוא אומר קלילות יותר מהבעתו. "אני מניח שאני מוכן להיות הסוד הקטן שלך." אני צוחק בשקט.
המנות שלנו מגיעות ואני שותה מכוס מים כשהוא מדבר פעם נוספת. "אז אני החבר להתאוששות שלך?" אני נחנק ומשתעל, מרים את עיני אליו ורואה שהוא משועשע. מאיפה כל הביטחון העצמי הזה? "תרגע, זה בצחוק. אני גם בדיוק סיימתי קשר ארוך ואני אשקר אם אני אגיד שאני כבר לא מרגיש אליו כלום." אני נרגע ואוכל מעט. "הארי לא יהיה היחיד שאני אהיה יחד איתו כל חיי, אני צריך להתקדם הלאה." הוא מהנהן ואוכל מהמנה שמולו.
יש שקט נעים למשך זמן מה ואז אני מבחין במעט רוטב שנדבק אל פניו. אני מצחקק, מושיט את ידי ומעביר את האגודל שלו על עור פניו בשביל לנקות את הלכלוך. "אחותי התאומה תמיד הייתה עושה את זה כשהיינו קטנים." "איך קוראים לה?" "קראו לה מלודי." אני מכווץ את גבותי בבלבול. "היא נהרגה בגיל שש עשרה מתאונת דרכים." משהו בו, בקלילות שבה הוא אומר דברים ובביטחון שהוא מקרין למרות כמה שהוא בטח לחוץ, גורם לי לרצות לספר לו את כל מה שלא אמרתי לאף אחד כמעט.
אני מזיז מעט את כובע הצמר מראשי, מוודא שהוא שם לב לזה, לפני שאני מסדר אותו בחזרה. "לאחותי יש סרטן." היד שלו מונחת על היד שלי לאות תמיכה והמגע מעקצץ על עורי בנעימות. "למי מהן?" אני נזכר שהוא בטח מכיר את השמות שלהן והופך את ידי כך שהוא יוכל להעביר את אצבעותיו באיטיות רבה יותר. "לוטי." "אני מצטער לשמוע. דיברתי איתה פעם אחת כשנתקלנו ברחוב כמה ימים לפני שהייתי אמור להיות בהופעה שלכם. היא נראתה מאוד נחמדה." הוא לוקח את ידו לאחור וממשיך לאכול. "היית בהופעה שלנו?" הוא מחייך בביישנות. "ביותר מאחת. שיהיה ברור, אתה תמיד היית האהוב עלי." הוא מגחך ואני מוצא את עצמי מהופנט מהחיוך שלו.
יש ביננו שיחה קלילה במשך שאר הארוחה. אני עובר לשבת על המושב לידו כשאנחנו מסיימים לאכול, נותן לעצמי להשעין את ראשי על כתפו ולצחוק יחד איתו על זכרונות ישנים שאנחנו מספרים אחד לשני. הנשימה שלו קרובה לעור שלי ואני מסתובב על הצד להביט בו, שוקע פעם נוספת בעיניים עוצרות הנשימה שלו. "העיניים שלך יפות." אני אפילו לא שם לב שהמילים האלו נפלטות מהפה שלי עד שאני אומר אותן. הנשימה שלו מתקרבת מעט אלי ואני לא יכול שלא לחייך מהמחשבה על זה. "אתה לא יכול להגיד את זה. הסתכלת אי פעם במראה?" אני מגחך. "אני חושב שמצלמים אותנו." הוא אומר ואני מפנה את הראש שלי הצידה לחבורת בנות שיושבת בשולחן סמוך עם טלפונים בידן, מקלל אותן בליבי. "לא אכפת לי." אני מרים מעט את הראש שלי כלפי מעלה. "אמרת שהמנהלים יעיפו אותך-" אני עוצר אותו עם השפתיים שלי שפוגשות בשפתיו.
יש לו טעם של של מסטיק תות, שונה מידי מטעם הוניל של הארי. השפתיים שלו רכות יותר, נלחצות אלי בעדינות למשך זמן רב עד שהן משדלות את שפתיי להיפתח מעט בשביל להביא גישה ללשון שלו. היד שלו עולה אל הפנים שלי ומלטפת בעדינות שמזכירה לי את המגע של הארי. ולמרות כמה שזה שונה, למרות שהייתי בטוח שאני מאוהב בהארי ושאני לא ארגיש כלום, אני אוהב את זה. כנראה שאני באמת יכול להתגבר עליו.
אנחנו עוצרים את הנשיקה ואני בוהה בשפתיו הנפוחות לפני שאני מסתובב לבנות על הטלפונים שנראה שעומדות להתעלף, מנופף אל המצלמה. אני מוציא את הארנק שלי ומשאיר כסף על השולחן, מסתכל על ניק. "תתקשר אלי?" הוא נוגע בשפתיים שלו בדרך שגורמת לי לגחך. "כן." אני ממהר להתחמק מהמסעדה, מנופף לניק לשלום. אני נאנח בהקלה, שמח שעשיתי את זה סוף-סוף. לא משנה מה יהיו התוצאות זה שווה את ההרגשה של החופש שיש לי עכשיו. זה היה שווה את הנשיקה הזאת.
YOU ARE READING
אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔
Fanfiction[הושלם] "אני אומר לך להתראות, לו." אני מחייך והדמעות זולגות על פני כאשר אני מושיט לו את ידי ועוצם את עיני יחד איתו. טריגרים: פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, הפרעות אכילה, בולימיה, התאבדות, אלכוהליזם, סרטן, מוות, הומופוביה.
