פרק 41 | שפתיים | לואי
לפני שישה חודשים
"אל תסתכל." אני צוחק ומקווה שהארי לא רואה את הסומק על לחיי כאשר הוא מניח את ידו על הגב שלי, קצת מעל המותניים. צמרמורת עולה ויורדת לאורך עמוד השדרה שלי ושולחת גלים קטנים וחמימים אל הבטן שלי רק מלהיות קרוב אליו. המרחק המועט ביננו מלחיץ אותי ואני מתנשף בחדות כאשר הוא מהדק מעט את אחיזתו. "אתה יכול להוריד את הכיסוי, לו." אני מתנער מהאחיזה שלו ודואג להמשיך לעמוד עם גבי אליו, מקווה שהסומק נעלם מפני. ידי נשלחות אל הכיסוי ואני מוריד אותו במשיכה חדה, מסתובב בחלל הקטן שהוא הוביל אותי אליו מהכתובת אליה הוא אמר לי להגיע. מה הוא מתכנן?
"אנחנו בחדר מדרגות?" הארי צוחק ושולח את ידו אל ידי, אוחז בה בחוזקה. "בוא אחרי." אנחנו מתחילים לעלות במדרגות המפותלות, הארי לפני וידו נשלחת אל מאחורי גופו בשביל לאחוז בידי. אנחנו מטפסים ככל הנראה שש או שבע קומות לפני שהארי עוצר מול דלת חומה וכבדה, ממהר לעזוב את ידי. "איפה אנחנו?" הארי לא עונה, אלא ממשיך לחייך אלי בעוד הגומות מופיעות בלחיו. הוא דוחף את הדלת ואור השעות המאוחרות של הערב מסנוור את עיני.
רק לאחר מספר שפשופי עיניים אני מצליח לראות בבירור את מה שנפרס לפני. אני והארי נמצאים על גג, מוקפים בשלל מבנים אחרים. השמש שמתחילה לשקוע ומאירה את אור הגגות בגווני כתום ואדום מסנוורים. על הגג, קרוב לחומת האבן הקטנה שבקצה, פרוסה מחצלת עם כריות המפוזרות עליה. שרשראות של מנורות קטנות ולבנות פזורות בכל מקום בו ניתן היה לתלות אותן, והן בוודאי יתחילו לפעול שהשמש תשקע. על אחת הכריות נשענת גיטרה. אני בוהה בדממה במה שנשקף מולי, לא יודע כיצד להגיב. הארי סידר את כל זה בשבילי רק בגלל שהייתי מעט מצוברח, אני לא באמת בטוח שיש מה להגיד במצב כזה.
"אתה הכנת את זה?" אני שואל את הארי והוא מתיישב על המחצלת, מחזיק את הגיטרה בידו. "חשבתי לעודד אותך קצת. הגעתי לכאן במקרה פעם אחת שהיה לי מצב רוח רע ומאז אני מגיע לכאן כל פעם שעובר עלי משהו." הוא מושך בכתפיו ופורט בעדינות על מיתרי הגיטרה, מוציא מספר צלילים מוזרים. אני מביט בו ומצליח לחשוב רק על זה שאני רוצה להיות קרוב אליו, על זה שאני רוצה להעביר את אצבעותי בשיערו המתולתל, על כמה שאני משתוקק לנשק אותו. "אתה בא?" הוא שואל ואני ממהר להזיז את ראשי לצדדים ולהתקרב אליו. "אתה עושה את זה לא נכון." אני אומר והוא משיט לי את הגיטרה, מביט בי בזמן שאני מנגן. "רוצה שאני אלמד אותך מעט?" השמש נוצצת בעיניו כשהוא מהנהן, עובר להתיישב בתוך הפיסוק שלי ונשען על החזה שלי. "זה בסדר מצידך?" הארי שואל ואני אוחז בידו, מניח אותה על המיתרים. לא רק שלא מפריע לי להיות קרוב להארי למרות מה שהוא מרגיש אלי, אני גם רוצה בקרבה הזאת. "זה בסדר." אני לוחש לאוזנו, נשימתי מדגדגת את העורף שלו.
אנחנו יושבים חבוקים זה אל זה עד שהארי מתעייף מהלימוד ומניח את הגיטרה בצד. הוא מנסה לזוז ממני בשביל לשבת בצד שלי, אבל אני נאחז בו ומסנן לו שזה בסדר. האורות בדיוק נדלקים וקרני השמש האחרונות נעלמות מעל גגות העיר. "זה כל-כך יפה." אני ממלמל אליו ואוזר אומץ לשחק בשיערו בעדינות. "אני מניח שהצלחתי לעודד אותך." הארי מתרומם ממני ונשכב לידי, נשען על כרית סגולה ומביט אל השמיים. אני נשכב לידו על צידי, בוהה בפניו. אף פעם לא חשבתי שאני בכלל אשקול לנשק גבר, אך הדבר היחיד שאני רוצה לעשות כעת הוא לנשק את הארי. "תודה, האז." הוא מפנה את מבטו אלי לשנייה והעיניים הירוקות שלו מביטות בי. אני מרגיש איך הגוף שלי קופא תחת מבטו עד שהוא חוזר להסתכל על השמיים.
הלילה בהיר וזרוע כוכבים שמתחילים לצוץ במשטח השחור שמעלינו. אני מרגיש איך הרצון לגעת בו, לנשק אותו, גובר על כל דבר אחר עכשיו. אני מזכיר לעצמי שמותר לי לעשות את זה, מותר לי להיות מי שאני. אני דוחק בכוח את החששות, את השיחה עם המנהלים, אל אחורי ראשי ומתקרב אליו מעט, מרגיש איך הדם שלי גועש רק מהמחשבה על כך. במהירות אני מצמצם את המרחק שנותר ביננו ומצמיד את שפתיי לשפתיו. השפתיים שלו רכות ונלחצות אלי בעדינות מייסרת. אני מרגיש גלים של אושר עוברים בי, הרגשה מעוררת חושים ומשכרת. העיניים שלי נעצמות והיד שלי נשלחת אל פניו, מלטפת בעדינות. הלב שלי דופק במהרה, מאיים לפרוץ את החזה שלי בכל שנייה שעוברת. זה מה שהפסדתי כל הזמן הזה? את ההרגשה שהגוף שלי נהיה חלש, שהרגליים שלי הופכות לג'לי, ששפתי נעות על שלו בחוזקה, מבקשות יותר ממה שהן יכולות לקבל?
הארי מניח את ידיו על החזה שלי ודוחף אותי לאחור. אני מביט בו מבולבל, מנסה להסדיר את הנשימה שלי. אני והארי התנשקנו. אחרי כל הזמן הזה אנחנו התנשקנו. "למה עשית את זה?" הוא שואל, נוגע עם אצבעותיו בשפתיו. "כי נמאס לי להסתיר את מי שאני ולהתכחש למה שאני רוצה." אני עונה לו. הוא חושב לשנייה ואז שולח את ידיו, אוחז בקצה החולצה שלי ומושך אותי אליו. הנשימות שלנו מתערבבות, המבטים שלנו מצטלבים. מתח בוער בגופי כשהוא ממשיך לקרב אותי אליו, מניח את אחת מידיו על הפנים שלי. "אתה בטוח?" הארי שואל ובמקום לענות אני מפסיק את העינוי הזה ומצמיד את השפתיים שלנו בשנית. אם עד לפני שנייה חשבתי שהפעם הראשונה הייתה מדהימה, הנשיקה השנייה שלנו טובה אף יותר. היא מתחילה לאט ורק לאחר זמן מה הארי מבקש אישור להיכנס עם לשונו אל חלל פי. אנחנו מתהפכים כך שהארי מעט מעלי וגופו נשען עלי, יד אחת שלו נותרת על הפנים שלי וידו השנייה על הרצפה בשביל לתמוך בגופו. רטט בלתי נשלט מרעיד אותי ואני מרגיש מסוחרר, כאילו אין דבר מלבד שנינו מסביב. נשימה שלו נפלטת על פי ואני מחייך אל תוך הנשיקה, מתמסר אליה יותר ממקודם. יד אחת שלו יורדת לאגן שלי, משרטטת עיגולים קטנים בקו שבין החולצה למכנס. אני מתפתה להתפתל רק ממגעו, אך עוצר בעד עצמי.
אני לא חושב שיש לי משהו נוסף לבקש מלבד את הנשיקות שלו לכל יום נוסף, את ההרגשה הממכרת הזאת בכל רגע בחיי, אותו קרוב אלי וחבוק בתוך זרועותי. את השפתיים שלו, שמצליחות להעלים את כל הכאב.
YOU ARE READING
אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔
Fanfiction[הושלם] "אני אומר לך להתראות, לו." אני מחייך והדמעות זולגות על פני כאשר אני מושיט לו את ידי ועוצם את עיני יחד איתו. טריגרים: פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, הפרעות אכילה, בולימיה, התאבדות, אלכוהליזם, סרטן, מוות, הומופוביה.
