אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-47-

פרק 47 | זמן הסליחות | לואי
היום

אני מביט בהארי, המום לחלוטין. "אני יודע שרצית סיבה אמיתית, אבל אין לי אחת כזאת. זאת הייתה טעות מטופשת. אני רק רוצה שתדע שזאת לא הייתה אשמתך, שתדע שהיית חשוב לי יותר מכל דבר אחר. היית לצידי בכל התקופה המסחררת שעברנו, תמכת בי בלי הפסקה. זה אני שלא הייתי מסוגל להתמודד עם הרגשות שלי." הלב שלי שבור בכל-כך הרבה מקומות עד שאני לא מבין כיצד הוא מצליח להמשיך ולפעום בחזה שלי. "אני מצטער, לואי. הלוואי והייתה לי סיבה לעשות את זה, תירוץ כלשהו, אבל אין לי. זה לא הגיע לך. אני כל-כך מצטער."

הפנים שלו מושפלות אל כפות ידיו, הטבעות נוצצות עליהן. "אני לא מבקש ממך כלום, רק רציתי שתשמע את האמת. אני לא מצפה שתחזור אלי, אלא פשוט מקווה שתצליח לסלוח לי יום אחד." אני עוצם את העיניים. הוא נתן למישהו לגעת כמו שרק אני הייתי אמור לגעת בו, הוא חזר שיכור לפחות פעמיים בשבוע, הוא שיקר לי וברח רק כדי לשתות. ואיכשהו אני עדיין מאוהב בו. אני לוקח את ידו בתוך ידי, מעביר את אצבעותי על הטבעות. "תסתכל עלי, האז." הוא מרים את עיניו לעברי. השפה שלו רועדת. הוא לא בוכה, ראיתי אותו בוכה רק כשנפרדנו, אבל נראה שהוא יותר קרוב לזה מאי פעם. "אני עוד לא סולח לך. שברת אותי, עשית משהו שלא היית צריך לעשות. אבל אני מתכוון לנסות לסלוח לך." "מה?" אני מחייך אליו מעט במטרה להרגיע אותו. "אני רק צריך מעט זמן. כל מה שאני מצליח לחשוב עליו זה עליך נותן למישהו אחר לגעת בך בדרך שרק אני הייתי אמור לגעת בך. התמונה של זה עולה לי כל הזמן מול העיניים, ואני אהיה כן איתך, זאת חרא של הרגשה. לדעת שאהבת מישהו בכל ליבך והוא נתן לך ללכת. לדעת שאתה עשית כל טעות אפשרית שתגרום לי לעזוב." הוא לוקח את ידו חזרה, מסובב את הטבעות על אצבעו. פעם נוספת אני מרגיש שיש לטבעות משמעות יותר גדולה מסתם אביזר אופנה, אך אני לא שואל אותו עליהן. "אתה באמת מוכן לנסות?" "כן." כבר סלחתי לך ממזמן, אני רוצה להגיד, אבל לא אומר. אי אפשר לשנוא מישהו שאתה מאוהב בו, לא באמת.

הארי מתרומם ונהיה לי קר במידיות ברגע שאני לא תחת מבטו. אני לא בטוח בזה, אך אולי הכל נהיה פתאום מעט יותר מדי. אני מרגיש כאילו אני עומד להישבר ואני לא רוצה שהוא יראה את זה. "כדאי שנלך." אני אומר בלחש, מתרומם גם כן. הוא מעביר עלי את עיניו, מבולבל. הארי מכיר אותי טוב מדי, הוא מבין שמשהו לא בסדר. אנחנו מתקדמים אל היציאה, מופתעים לראות את ליאם בחוץ. "דיברתם כמעט שעתיים." אני מתעלם ומחיל ללכת אל המכונית שלי, יודע שהכל מתחיל להיות קצת יותר מדי בשבילי. "ביי, ליאם." העיניים שלי נעצרות על הארי ואני מנסה להמשיך ולהראות שהכל בסדר. "להתראות, האז." הוא שולח אלי חיוך קטן ומופתע.

אני נכנס אל המכונית ומניח את הראש על ההגה בתסכול. בזמן שאני נושם אני מתרכז בלא לבכות, לא להישבר, לאסוף את עצמי כי בכיתי כל-כך הרבה בזמן האחרון בלי סיבה אמיתית. עד מלפני תשעה חודשים הייתי צוחק מכל דבר, דואג שכולם יחייכו. כעת לא נותר בי כוח בשביל כל הדברים האלו. לוטי, המנהלים, הארי, כל הדברים האלו השפיעו עלי יותר מכמה שחשבתי שהם יכולים. אני מניח את ידי על ההגה וצופר בחוזקה. איך נכנסתי למצב הזה?

דלת המכונית נפתחת ברגע שאני מפסיק לצפור, ידיים גדולות עוטפות אותי מהצדדים. "אתה בסדר?" הקול של הארי עוטף אותי בדיוק כמו זרועותיו. "לעזאזל, אתה לא בסדר." הוא מושך אותי אליו, מוציא אותי מהמכונית ומחבק אותי. אני רואה את ליאם מסתכל עלינו שנייה לפני שאני עוצם את עיני וקובר את ראשי בכתפו. הריח של הארי שכמעט הספקתי לשכוח בחודש האחרון נדחף אל הריאות שלי. המגע שלו רך, יד אחת שלו לוחצת אותי אליו בעדינות וידו השנייה עולה אל שיערי. התגעגעתי למגע הזה.

הוא מתרחק ממני מעט ובאופן כמעט לא מודע, או שאולי באופן יותר מדי מודע, אני מושך אותו חזרה אלי. "אתה באמת לא שתית כבר חודש שלם?" "כן." אני כורך את ידי סביב העורף שלו, צופה בקוי הלסת שלו מלמטה. "תנשק אותי." אני מצפה שהוא יתקרב, מחכה שהוא יתכופף אלי כמו שביקשתי, אך זה לא קורה. במקום הוא רק משתחרר מאחיזתי במהירות. "למה התרחקת?" הקול שלי מראה שאני פגוע, מראה איזו השפעה גדולה יש לו עלי. עיניו עוברות עלי באיטיות, מחפשות סיבה. "תענה לי." אני מרים מעט את הקול שלי. ליאם מגיע תוך כמה שניות, מושך את הארי לאחור ונעמד ביננו. "אנחנו הולכים." הוא אוחז בידו של הארי ומנסה להזיז אותו מכאן. "תענה לי!" הקול שלי הופך לצעקה. "אני לא רוצה לנשק אותך." הגוף שלי משתתק ואז נרפה. אני מכיר אותו טוב מדי וזאת בדיוק הסיבה שאני בטוח שהוא משקר. הוא רוצה בזה יותר ממני.