אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-9-

טריגר: אלכוהליזם.

פרק 9 | סיוטים | לואי 
הארי לא מגיע. קבענו להיפגש כל הלהקה וכבר במשך שעה וחצי אני בוהה בדלתות, מחכה לבואו. שאר חברי הלהקה מתחמקים מהמבטים שלי, ליאם במיוחד, ולא נראה שהם ציפו לבואו של הארי. אני בוחן אותם ומנסה להבין מה הם יודעים שאני לא יודע, אך ללא הצלחה מרובה. הם מדברים על השירים שאנחנו עובדים עליהם, אך לא זוכים להקשבה רבה מצידי עד שהפגישה שלנו נגמרת. 
"איפה הארי?" שלושתם משתתקים. זאין ונייל מביטים בליאם, מצפים ממנו להסביר. "ליאם?" הקול שלי רועד מעט. ליאם נאנח, מעביר את ידיו בשיערו וקם מהמקום שלו, מתחיל להתקדם אל עבר דלת היציאה. "תענה לי!" אני מרים את הקול שלי, זוכה להתעלמות נוספת מצידו. בחוסר אונים אני פונה להביט בזאין ונייל שממהרים ללכת אחרי ליאם. "מצטער, לואי." זאין אומר לי ומתחמק דרך הדלת. אני יוצא אחריהם וממשיך לנסות לגלות איפה הארי בדיוק. "תעצרו!" ליאם מסתובב לבסוף, ממש בכניסה אל המכונית שלו. "לואי, תעזוב את זה." "אני לא אעזוב את זה! אתם תגידו לי מה קורה איתו!" השלושה מביטים זה בזה ונאנחים. "בוא איתי." ליאם אומר ובלי לחשוב פעמיים אני נכנס אל המכונית שלו.
"מה קורה להארי?" אני שואל מהמושב האחורי. ליאם שולח מבט לאחור לעברי. "הוא עובר גמילה מאלכוהול." אני מביט החוצה מהחלון והראש שלי ריק ממחשבות. הוא הבטיח לי כל-כך הרבה פעמים את זה, אבל תמיד חזר שיכור. הארי מכור ואין אף סיכוי שהוא רוצה להפסיק. אני בשקט עד שאנחנו מגיעים אל הבית של ליאם והוא מוביל אותי בין המסדרונות לחדר האורחים. "הוא כאן." ליאם אומר, פותח בשבילי את הדלת.
הארי שוכב, סבוך בשמיכותיו. עורו מבריק מאגלי זיעה קטנים שנוצצים עליו. הוא ישן, אך לא נראה שליו כמו בדרך כלל: פניו מכווצות, ידיו תופסות בצידי השמיכה ופיו פתוח מעט. "הארי?" לא נדמה שהוא שומע אותי. אני מתקרב אליו צעד אחד ושולח מבט לאחור אל ליאם שעומד בפתח החדר. "זה אחד מהתסמינים של הגמילה," הוא עונה לי על מה שלא שאלתי בקול. "הסיוטים זה אחד מהשלבים היותר קלים." אני כועס עליו כל-כך, אך להביט בהארי ככה משכיח ממני כמעט את הכל. אני מגיע עד למיטה שלו ותופס ביד שלו בידי.
"לואי תתרחק ממנו." אני מסובב את מבטי ומתפלא למצוא את זאין עומד ליד ליאם בפתח החדר, נייל מעט מאחוריהם. "מגיע לך הרבה יותר ממנו. תלך מכאן." הקול של זאין מעט עצבני. אני תולה בו את המבט שלי, מבין לחלוטין למה הוא מתכוון, אבל ברגע שמבטי חוזר אל הארי אני מרגיש חלש. במקום להקשיב לזאין אני נמתח, עולה מעל הארי לתוך המיטה ונשכב שפני מול פניו. ידי נחה על עור פניו בעדינות, מזיזה מספר שערות שנדבקו אליו. זאין פולט נשיפה עצבנית, אך אני לא טורח לבדוק אם הם עדיין עומדים שם או האם הם הולכים. אני נצמד אל הארי כמה שיותר, בעיקר כי הוא היה שם בשבילי כל פעם שהייתי זקוק לו.
הנשימות שלו הופכות למהירות יותר עם הזמן. הוא זז לצדדים, מזיז את ידיו בתנועות לא הגיוניות. מדי פעם אני שומע קול שהוא פולט מפיו, לרוב זעקות חלשות ומלמולים אקראיים. "אני כאן בשבילך. אני ממש כאן." זה כל מה שאני מצליח ללחוש לו. הוא פותח את עיניו באיטיות מולי, נשימתי נעתקת לשנייה לנוכח הצבע הירוק שבהן. "היי, האז." הארי נושף על פני, מביט סביבו בבהלה. הוא קם במהירות, לוקח את השמיכה עליו ומתעטף בה. "לואי?" אני מחייך ומתיישב על המיטה. "איך אתה מרגיש?" הקול שלי יוצא חלש יותר ממה שהתכוונתי. העיניים של הארי זזות לכל מקום, עוצרות על כל דבר מלבדי. ידו נחה על מצחו, ככל הנראה כי כואב לו הראש. נדמה שהארי עומד לענות, אך לפתע הוא רץ החוצה מהדלת. לא עוברות כמה שניות לפני שאני שומע אותו מקיא.
אני שומע את ליאם הולך אל הארי וקולות דיבור חלושים מבעד לדלת. לא עוברות כמה דקות לפני שליאם נכנס אל החדר. "תלך, לואי." הכעס נודף מקולו. "מה?" "אתה לא אמור להיות כאן. אתם לא יחד יותר ובמקומך הייתי מנסה לשכוח ממנו. תלך מפה." אני נעמד, מטלטל במקומי, והולך אל ליאם, עוקף אותו. "על מה אתה מדבר בדיוק? הוא חבר בלהקה שלנו. אני לא יכול להיות היחיד שלא יודע מה עובר עליו!" אני מתקדם אל דלת השירותים שבהמשך המסדרון, מופתע לגלות את זאין עומד בפתח הדלת שסגורה כמעט לחלוטין. "תזוז מכאן." אני מסנן לעברו, מנסה להגיע אל פתח הדלת. "אתה לא נכנס פנימה." שניהם השתגעו לחלוטין. איזו סיבה יכולה להיות להם לא להביא לי לראות את הארי?
זאין ממשיך לחסום אותי בידיו בעוד ליאם נעמד לידנו. "אתם לא מחליטים עלי. תזוזו. עכשיו." אני מנסה להסתכל מעל כתפו של זאין, אך לא מצליח במיוחד. ליאם מניח את ידו על כתפי ואני מנער אותה ממני. "לואי תבין את זה," זאין מסתכל עלי, מכווץ את גבותיו. "הארי בגד בך. הוא פאקינג בגד בך ומה אתה עושה עכשיו, חוזר אליו? אתה משאיר לו מקום בלב שלך והוא ישבור אותו שוב אם תהיה לו הזדמנות," זאין עוצר לשנייה לקול הארי שמקיא בשירותים מאחורי גבו. "אל תביא לו את ההזדמנות הזאת. תשכח אותו, לואי, מגיע לך יותר." אני סוגר ופותח את ידי. זאין צודק, אני לא יכול להכחיש את זה. הארי מקיא שוב וכל מה שזאין אמר לפני שנייה נשכח ממני. העיניים שלי נעוצות בדלת ברחמים. "אתה מקשיב לי בכלל?" הוא נאנח, אך כל מה שאני עושה זה לשלוח את היד אל הדלת.
שנייה לפני שהיד שלי נוגעת בדלת העץ אני שומע את קולו של הארי. "לואי?" אני נעצר במקום. אני כמעט בטוח שאני יודע לאן השיחה הזאת הולכת, אבל אני לא רוצה להאמין בזה. "כן?" ליאם וזאין מחליפים מבטים ומיד אחריהם ליאם ניגש אלי ומחבק אותי מאחור. הוא יודע שאני אהיה זקוק לזה. אני בולע את רוקי ומתכונן למילותיו של הארי. "תלך. אני לא רוצה שתהיה כאן, בבקשה תלך." היד שלי מתרחקת במהירות מהדלת. אני עומד כמה שניות בשקט, לא זז ולא מדבר, ומיד לאחר מכן משתחרר מחיבוקו של ליאם ויוצא במהירות מהבית.

~
אעע עוד שנייה יש 100 הצבעות!