3/3
טריגר: אלכוהליזם.
פרק 14 | הארי, אוליביה ודיאנה | הארי
לאחר כמה הקדמות מיותרות של האחראי על הקבוצה, פרדי, מתחילים הסיפורים האישיים. כל מי שרוצה מוזמן לעלות אל הבמה ולספר את סיפור האלכוהול שלו בקצרה. אוליביה פוקקת את את אצבעותיה בחוזקה ומרעידה את הרגל שלה בעצבנות. "את מתכוונת לעלות ולספר?" היא מהנהנת עם ראשה. "אני גם אעלה." אני אומר לה, בעיקר בשביל להרגיע אותה. היא פוערת את עיניה. "ליאם אף פעם לא סיפר את הסיפור שלו." אני שותק, בעיקר כי אני לא יודע מה לחשוב או לענות. גם אני לא יודע את הסיפור של ליאם, אף אחד לא יודע מלבד זאין.
ברגע שהאיש על הבמה מסיים לדבר, דמעות נוצצות בעיניו מהסיפור שאליו לא הקשבתי, כל הקבוצה אומרת בתיאום מושלם: "תודה על השיתוף." פרדי חוזר אל מרכז הבמה, מוכן לשאול מי הבא שרוצה לשתף, אך ידה של אוליביה כבר מורמת באוויר. היא קמה, מיישרת את החולצה שלה. "אני לא אשפוט אותך." אני אומר. עיניה נוצצות בחוסר אמונה לפני שהיא מתקדמת הלאה ועולה על הבמה.
"שלום, אני אוליביה ספקטר," היא מחייכת ומתנדנדת על כפות רגלייה. "אני בת חמש עשרה ואני לא שתיתי כבר שנה וארבעה חודשים." היא מרכינה את ראשה אל הרצפה לפני שהיא ממשיכה לדבר. מה ילדה בת חמש עשרה עושה בקבוצת גמילה מאלכוהול? "זה התחיל כשהייתי בת שתים עשרה. למעשה, זה בעצם התחיל מהרגע בו נולדתי, אך אני גיליתי על זה רק בגיל שתיים עשרה. אני מגיעה ממשפחה עשירה יחסית. שני ההורים שלי מנהלים עסקים עצמאיים ומשגשגים. מאז שנולדתי זכיתי למעט מאוד יחס מצידם: אמא שלי לא התעניינה בי כלל, למעשה היה די ברור שהיא לא אהבה אותי, ואילו אבא שלי היה עסוק בעבודה כל היום. היו לנו עוזרות בית שהיו מתחלפות כל מספר חודשים ועם אף אחת מהן לא היה לי קשר טוב. הייתי לבד." העיניים שלה ננעלות על העיניים שלי. היא מספרת את זה לי ודואגת יותר מהכל מהתגובה שלי לסיפור שלה, לא רק כי אני היחיד שעדיין לא שמע את הסיפור שלה, אלא מכיוון שהיא מעריצה אותי. היא מדברת איתי כל-כך בחופשיות שאני לא מצליח לזכור שהיא בסופו של דבר הכירה אותי מלפני כן ורק חלמה להיפגש איתי.
"התחננתי לתשומת לב משניהם, אך זה לא עבד. הייתי תלמידה מצטיינת, עם תעודה מושלמת ומובילה חברתית. אך לא הייתה אף שנה בה הם באו ליום האחרון של הלימודים. לא זכורה לי פעם אחת בה הם שאלו על המצב החברתי שלי, או בדקו אם הכנתי שיעורי בית. כמה ימים אחרי יומולדת שתים עשרה שלי הבנתי למה." אוליביה נעצרת, עוצמת את עיניה ומתנשפת. "שמעתי שיחה שלהם במקרה ואז הצלחתי להבין. אני לא הילדה של אמא שלי, אלא של אישה אחרת. אבא שלי שמר אותי בניגוד לרצון של אמא שלי וככה נוצר הקרע במשפחה שלנו. אני לא באמת בטוחה למה הם לא נפרדו, אבל כל אחד מהם ניסה להתרחק מהשני כמה שאפשר. וזאת בדיוק הסיבה שהם התרחקו ממני אפילו יותר." אוליביה חשבה שאני אשפוט אותה, אבל הדבר היחידי שאני רוצה לעשות עכשיו הוא לקום ולחבק אותה.
"ניסיתי להוכיח יותר מדי זמן שאני הבת המושלמת, ולדעת שדבר מזה לא היה עוזר שבר אותי. הייתי מתחילה לצאת מהבית בשעות מאוחרות, להסתובב עם ילדים שגדולים ממני. במשך שנה שלמה לא הייתה עם זה אף בעיה, עד שבאחת מהמסיבות שתיתי פעם ראשונה. זאת הייתה התמכרות מיידית. הייתה לי כל הזמן הזה תקווה שאחד מההורים שלי ישים לב לזה שאני מדרדרת, וזאת הסיבה שבהתחלה המשכתי עם זה. אחרי זה פשוט לא הייתי מסוגלת להפסיק. זאת הייתה שנה שלמה שבה שתיתי בלי לחשוב על זה בכלל."
המבט העצוב שעל פניה מתחלף לפתע בחיוך. "ואז הכרתי את דיאנה. היא הייתה אחת מהעוזרות בית שלנו והיחידה שהעזה אי פעם לפתוח את פיה ולעזור לי. היא חיפשה בשבילי את הקבוצה הזאת ועזרה לי עם הגמילה. חזרתי אל הלימודים עם הזמן. אני באמת לא יודעת למה היה לה אכפת ממני, אך מאז שהכרתי אותה והיא מצאה אותי מעולפת פעם אחת היא לא הפסיקה לעזור לי. דיאנה הייתה האמא שאף פעם לא הייתה לי." היא פוקחת את עיניה והן מביעות הוקרת תודה. "מצד אחד ההורים שלי הרסו לי את החיים, אבל מצד שני גם אני הרסתי אותם לעצמי. דיאנה היא זאת שעזרה לי לבנות אותם בחזרה." כולם מודים לה על השיתוף בזמן שהיא יורדת מהבמה והאיש הבא עולה אחריה. אוליביה משפילה את ראשה, מתקדמת במהירות חזרה אל המקום שלנו.
"בואי לכאן." אני אומר לה. היא מרימה את הראש שלה במהירות, מופתעת, לפני שאני מושך אותה לחיבוק. "אני כל-כך גאה בך שהתמודדת עם זה." היא זזה ממני, מתיישבת לידי. "זה לא מפריע לך?" אני מניד בראשי. "מה אמור להפריע לי? זה שההורים שלך לא התייחסו אליך ורצית תשומת לב? כל אחד מתמודד אחרת. אני גם עשיתי כמה בחירות לא טובות," אני נעצר, חושב על לואי. "אבל קיבלת את ההזדמנות השנייה שלך. אני לא אשפוט אותך לפני שאני אדע מה את עושה איתה." אוליביה מחבקת אותי שוב פעם עם חיוך. אנחנו יושבים בשקט כמה דקות עד שהסיפור נגמר והפעם כאשר פרדי עולה על הבמה, מחפש מישהו נוסף שישתף בסיפור שלו. אני רוצה להרים את היד, אבל לפתע מרגיש שאני לא מסוגל לעשות את זה. "אני לא בטוח שאני יכול לספר את זה כאן," אני לוחש לאוליביה. "אבל הייתי רוצה לספר לך, באמת. אנחנו נוכל למצוא מתישהו זמן לדבר מחוץ לקבוצת הגמילה?"
YOU ARE READING
אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔
Fanfiction[הושלם] "אני אומר לך להתראות, לו." אני מחייך והדמעות זולגות על פני כאשר אני מושיט לו את ידי ועוצם את עיני יחד איתו. טריגרים: פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, הפרעות אכילה, בולימיה, התאבדות, אלכוהליזם, סרטן, מוות, הומופוביה.
