אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-29-

היי!
אני ממש אשמח שתצביעו ותגיבו אם אתם קוראים כי לאחרונה ממש ירדו ההצבעות ואף אחד לא מגיב וזה קצת מבאס לראות את זה...
מקווה שתהנו מהפרק :)

פרק 29 | שינה | לואי
לפני שבעה חודשים
"אני מבין את זה יותר טוב ממה שאתה חושב." אני אומר אל תוך חזהו. "על מה אתה מדבר?" במקום לענות אני רק מתרחק ממנו, הולך אל עבר המטבח שלו. נהיה לי קר בלי שהוא עוטף אותי, כאילו אני צריך אותו בשביל לשמור על חום הגוף שלי מאוזן. "זה יהיה בסדר אם אני אשן אצלך כמה ימים?" הארי מעקם את פניו בגלל שינוי הנושא. ידי חובקות את הגוף שלי ואני נשען על השיש עם הגב שלי, מחכה שהוא יענה. "כן, בטח. למה את צריך לישון כאן?" גוש נתקע בגרון שלי. אני יכול לספר את זה להארי? "אני צריך לעבור דירה." הוא מעקם את פניו ונכנס אל תוך המטבח.
זה הרגע בו אני לא יכול יותר. כל מה שלא אמרתי במשך שישה שבועות נהיה חזק ממני. אני צריך לספר את זה למישהו, לכל אחד. אני זקוק לכתף התומכת, לעידוד ולאוזן הקשבת. לא היה לי דבר מכל זה במשך שישה שבועות, אז התמודדתי עם הכל לבדי. זה קשה, יותר ממה שציפיתי, להתחיל לעכל את מה שגיליתי רק לא מזמן. אני לא מצליח לעשות דבר מלבד לצנוח אל הרצפה, לחבק את הרגליים קרוב אל החזה שלי ולהניח עליהם את הראש, לפני שאני פורץ בבכי מעורר רחמים. "מה קרה?" אני שומע אותו מתכופף מעלי. במקום לענות אני נותן לפנים שלי להמשיך ולהירטב מדמעות חמות ועגולות. "לואי, בבקשה תספר לי. אני לא יכול לראות שכל-כך קשה לך כמו עכשיו ולדעת שאני לא יכול להיות כאן בשבילך." האצבעות שלו תופסות בסנטר שלי והוא מרים אותו, מביט ישירות בעיניים שלי. השיער שלו נופל לו על הפנים, אבל הוא לא משקיע מאמץ בלהרים אותו. הוא מתרכז רק בי, כאילו אני הדבר היחיד שמשנה. אולי זה באמת ככה בשבילו.
"לוטי." זה כל מה שאני מצליח להגיד לפני שאני בוכה אפילו יותר. הוא מתיישב לידי, צמוד אלי, ונותן לי להישען על צד הגוף שלו. למרות זאת הוא לא מחבק אותי, כאילו הוא לא יודע אם זה בסדר. "אני תמיד הייתי הכי ילדותי בלהקה," אני אומר, מנסה לצחוק בלי הצלחה. "אני מרגיש שבשישה שבועות התבגרתי יותר מאשר בכל החיים שלי." זה היה נכון. אני באמת הפסקתי לצחוק על כל דבר, לא סיפרתי אף בדיחה. הייתי עסוק אך ורק בלוטי. לא תפקדתי יותר מחדש. אני עוצם את העיניים שלי לפני שאני מספר לו, בעיקר בשביל לא לראות את ההבעה שעל פניו. "לוטי חולה בסרטן."
הארי משתנק לשנייה. "מה?" הקול שלו חלש. אני כמעט שוכח שאנחנו מכירים את המשפחות אחד של השני ושלוטי נקשרה מאוד אל הארי, יותר מכמה שיכולתי לדמיין. "היא סיפרה לי ביום שרבנו," אני אומר. העיניים שלי נפקחות ואני מחזיר את מבטי אליו, רואה אותו מנסה להשלים עם מה שרק אמרתי. "אבל היא ידעה כבר כמעט חצי שנה מלפני כן." אני מניח עליו את הראש שלי, מסמן לו שזה בסדר. אני זקוק למגע הזה. הוא מחבק אותי מהצד, מנגב עם ידו השנייה את הדמעות. "אני לא-" "אתה לא צריך להגיד כלום. פשוט תהיה כאן בשבילי." אני לוחש את החלק האחרון אליו. הוא שותק במשך יותר מדקה, עוצם את עיניו. "אני תמיד כאן בשבילך, לואי." שנינו מפסיקים לדבר למשך כמה דקות נוספות.
הארי נעמד לבסוף, מותח את ידיו. הוא מחייך אלי ושולח את ידו לעברי, עוזר לי לקום. "בוא, אני אכין לך אוכל." הוא משחרר את היד שלי ונותן לי להתקדם אחריו אל השיש. "מה אתה רוצה לאכול?" אני צועד אל הכיור ושוטף את הפנים במים קרים. "אולי פשוט נזמין אוכל?" הוא מוציא את הטלפון מהכיס האחורי שלו ומחייג, מדבר במהירות. "רוצה שנחכה בסלון? אפשר לראות סרט, זה יכול לעודד אותך מעט." אני מהנהן בפשטות ומחייך אליו. "זה יכול להיות נחמד." הארי מוציא בקבוק מים מהמקרר ומתקדם לצידי אל הספה בסלון שלו. אנחנו מדפדפים בין ערוצים עד שהוא עוצר על סרט קומדיה קליל. האוכל מגיע בערך עשרים דקות אחרי שאנחנו מתחילים לצפות ואני אוכל אותו בלי לדבר הרבה עם הארי. שנינו צופים בשקט בדממה, נותנים אחד לשני זמן לחשוב.
אני מרגיש שהעיניים שלי נעצמות לאיטן. אני משתקע יותר בספה, עובר אט-אט למצב של שכיבה. הגוף שלי תשוש למרות שלא עשיתי דבר. אני בקושי מצליח להיאחז בשאריות של ערנות כשאני מרגיש שמיכה מונחת על כתפיי בעדינות. "לילה טוב, לו." הארי לוחש לי. אני רוצה לענות, אך השינה מתחילה לסחוף אותי הלאה ממנו. אבל הפעם אני לא רוצה להיסחף.