טריגרים: אלכוהליזם, סרטן.
פרק 16 | אפס סיבות | הארי
ליאם נכנס ומתיישב על המיטה בחדר שהוא הביא לי. אני מרים את עיניי אליו ומהדק את השמיכה אל הגוף שלי. היה לי התקף בבוקר וזה גרם לליאם לא להסכים לי ללכת אל קבוצת הגמילה היום. הוא הכריח אותי להישאר בבית, פחות או יותר כלוא בחדרי בחוסר מעש. "אני צריך לדבר איתך." ליאם מקפל את רגליו לישיבה מזרחית. "זה על לואי, נכון?" הוא מהנהן לעברי. "בסדר." אני מסתדר, עובר ממצב של שכיבה למצב של ישיבה.
ליאם מביט לשנייה בטלפון שלו לפני שהוא זורק אותו על המיטה, מתעלם מהשיחה שעל המסך. "למה אתה לא עונה לזאין?" הוא לא עונה לי ובמקום מחליף נושא. "לואי סיפר שלא אמרת לו למה בגדת בו," אני לא רוצה לדבר על לואי. להפסיד אותו ערער כל חלק שידעתי שקיים בי. הוא היה הכל בשבילי ואף פעם לא היה לי מספיק ממנו. עכשיו גם לא יהיה לי. "אני חושב שפשוט לא היה לך הסבר בשבילו." "לא הסבר מספיק טוב." ליאם מזעיף את פניו. אני מסתכל אל הצדדים, מביט אל הדלת. כל מה שאני רוצה, אולי מלבד שלואי יחזור אל תוך זרועותי, זה לשתות. יש אולי שתייה בבית של ליאם, באחד הארונות למטה. "אין לי שתייה בבית." ליאם מבין על מה אני חושב, ממהר לעצור אותי מלקום. "אתה יודע שאני לא אתן לך לשתות." אני לא עונה. הגרון שלי שורף מכמה שאני זקוק אל המשקה הזה.
ליאם מניח את היד שלו על העורף לפני שהוא ממשיך בשיחה. "אני פשוט לא מצליח להבין למה בגדת בו. אני מנסה לחשוב על זה מאז שנפרדתם, אבל אני לא מוצא אפילו סיבה אחת. לואי ואתה הייתם צמודים כל-כך, אז לא רבתם. אתה לא השתעממת ממנו, לא אחרי כל השנים שבהם הייתה לך תקווה שהוא יתאהב בך בחזרה. זה לא שלואי לא הביא לך מספיק, או שהיית זקוק למישהו עד כדי כך, כי אני יודע שאף פעם לא עשית את זה עם מישהו לפני הבגידה. אין אף סיבה שאני יכול לחשוב עליה." הוא עוצר לחשוב לשנייה. "אין לי מה להגיד לך." זה כל מה שאני מצליח להוציא מהפה שלי.
אני לא מתכוון שלואי ישמע את האמת ממישהו אחר לפני שאני אצליח לספר לו שלא הייתה אף סיבה אמיתית. ניצוץ של הבנה מופיע בעיניו של ליאם ואני מקלל בשקט. אני לא רוצה לשקר לו. "היית שיכור?" אני נשאר בשקט. הבעת הפנים שלו משתנה במהרה והוא נראה לא מאמין. "זה שונה אם שתית, אתה יודע את זה?" הוא טועה. "זה לא משנה." "עד כמה שיכור היית?" אני נאנח, מניח את הידיים על הפנים ומסתיר אותן. "לא מספיק שיכור." הוא נושף בעצבנות. אני לא יכול לפענח את שפת הגוף שלו, אבל הוא בוודאות עדיין כועס עלי. זאת בדיוק הסיבה שאני כל-כך מופתע שהוא נמתח אלי ומחבק אותי.
אני לא מתאמץ להרים את הידיים שלי ולהחזיר לו חיבוק, אבל לא נראה שזה משנה לו. "אתה אפילו לא יכול להבין כמה אני כועס עליך. לואי יצא מהארון כי הוא הבין שהוא מאוהב בך. הוא נתן לך הכל. כל פעם שהסתכלתי עליכם העיניים שלו היו עליך כאילו אתה הדבר היחיד שמשנה. אתה ידעת את זה, ובכל זאת שברת אותו. לא הותרת לו כלום עכשיו." הקול שלי רועד כאשר אני עונה לו. "אתה יודע שזה לא מדויק," העיניים שלו נוצצות. "הוא תמיד אמר שזאין הוא החבר הכי טוב שלו, אבל אתה היית המקום הבטוח של לואי. אתה היחיד שהבין אותו בכמעט שנה האחרונה. אף אחד לא הבין למה, בטח לא לפני שהתחלתם להיות יחד, אבל זה נהיה לי ברור עכשיו. אתה היחידי שלואי רצה לספר לו על לוטי." אני מוריד את הידיים מהפנים שלי, מבולבל.
"מתי לואי סיפר לכם?" אני שואל. הייתה לו התעקשות מטופשת לא לספר להם את זה מאז שהוא גילה על המחלה. "הוא סיפר לזאין אתמול וביקש ממנו להגיד לי ולנייל. זה הסביר לא מעט דברים לגביו," הוא עוצר לשנייה. "וגם לגביכם." לואי סיפר רק לי. אף פעם לא שאלתי למה, לא הייתה לי סיבה. זה היה עוד לפני שיצאנו יחד, הרבה לפני שהוא בכלל חשב עלי בדרך הזאת. "תראה, הארי, זה פתאום הראה לזאין, נייל ולי כמה דברים שפספסנו. השינוי באופי של לואי שכולנו תהינו לגביו, מה שקרה שגרם לו להפסיק לצחוק איתנו כל הזמן, היה בגלל זה. זה שהוא מכר את הבית שלו היה בגלל המחלה של לוטי, בדיוק כמו זה שהוא עבר לגור איתך." "אתה מנסה להגיד שלואי התאהב בי רק כי הייתי שם בשבילו?" הקול שלי יוצא יותר עצבני ממה שהתכוונתי. "לא, להפך. אתם התקרבתם כי לואי היה זקוק לתמיכה הזאת, אבל זאת לא הסיבה שהוא נתן לך להיכנס אל תוך הלב שלו. זה התאפשר רק בגלל כל הדברים שהוא הצליח לגלות עליך ועל עצמו בזמן שהיית שם בשבילו." אני מניח יד על הלב שלי. לואי לא עומד לצאת משם בקרוב.
ליאם מחכה שאני אדבר, אך אני לא מסוגל. הקול שלי נתקע לי בגרון במשך כמה דקות עד שאני מצליח לנשום כרגיל ולהגיד את מה שאני רוצה. "אני מתגעגע אליו. אני רוצה לחבק אותו שוב פעם וללחוש לו דברים באוזן, להביא לנשימה שלי לדגדג את העור שלו. אני רוצה שהרגליים שלנו יסתבכו כשאנחנו ישנים, וכאשר נקום בבוקר אני אתעורר מול הפנים שלו. אני מתגעגע לזה שהייתי הסיבה לחיוך שלו, שהייתי היחיד שהצליח לעודד אותו. אני כל-כך רוצה לנשק אותו שוב פעם, שהוא יחזיק אותי בתוך הידיים שלו ויגיד לי שהוא רוצה להיות איתי ככה כל היום." אני נשכב בחזרה במיטה, מביט אל התקרה כאילו יש בה משהו מעניין. "אני יודע." ליאם אומר. אני מרגיש משקל כבד יורד מהמיטה ושומע את הדלת נסגרת, מסמנת שהוא יצא מהחדר.
~
היי. אני יודעת שלא פרק בערך מתחילת שנת הלימודים ואני ממש מצטערת על זה. היו לי חודשיים מטורפים וקצת שכחתי מהוואטפד. אני חוזרת להעלות עכשיו באופן קבוע וכרגע גם די הרבה כי באינסטגרם העלתי כבר 24 פרקים.
מצטערת ושמחה לחזור לכאן❤️
YOU ARE READING
אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔
Fanfiction[הושלם] "אני אומר לך להתראות, לו." אני מחייך והדמעות זולגות על פני כאשר אני מושיט לו את ידי ועוצם את עיני יחד איתו. טריגרים: פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, הפרעות אכילה, בולימיה, התאבדות, אלכוהליזם, סרטן, מוות, הומופוביה.
