אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-105-

טריגרים: מחשבות אובדניות, פגיעה עצמית, התאבדות, אלכוהליזם.

פרק 105 | להיות מאוהב | לואי

המחברת שלי ושל הארי, אותה אחת שהוא הביא לי כשעברנו לגור יחד, פתוחה על הברכיים שלי. אני יושב עם רגליים משולבות במיטה, מסתכל על כל מה שהוא כתב בזמן שלא היינו יחד. אני מסתכל על כל חתך שהוא כתב עליו, על התאריך, על היומן שהארי בנה מהמחברת שלנו. יותר מידי מחשבות רצות בראשי כשאני קורא את המילים שעל הדף. קשה לי להאמין ולהבין איך הארי שנא את עצמו עד כדי כך, איך הוא הרגיש כל-כך לבד.

דלת המקלחת שבחדר נפתחת ויחד עם ענן אדים הארי יוצא מהפתח, מגבת אדומה קשורה על מותניו. אני מסתכל עליו, עובר בעיני על כל עיקולי גופו, על כל הפסים שעליו. שפתיי מתעקלות מעט כלפי מעלה כשהוא מתקרב ואני יכול להבחין בכל הגוף שלו מולי. הוא עובר את המיטה לכיוון הארון, מפיל אל הרצפה את המגבת. הוא עומד עם הגב אלי בזמן שהוא מתלבש, מעלה מעל ראשו את החולצה ומכניס את רגליו אל מכנסיים נוחים. הוא מסתובב אלי כשהוא לבוש, סומק קל עולה על פניו כשהוא מבין שבהיתי בו כל הזמן הזה.

הארי מותח את גופו ונכנס לידי אל המיטה, שם לב בפעם הראשונה למחברת שלנו שמונחת על ברכי. העיניים שלו מטפסות אל עיניי והוא לוקח ממני את המחברת, מניח אותה בצד. "למה אתה עדיין קורא את זה?" הוא שואל, נשכב לידי במיטה. הוא מושך את השמיכה על הגוף שלו ומסתכל עלי מהצד. "זה עדיין מפתיע אותי," אני נשכב לידו, מושך חלק מהשמיכה לעברי. "ומעציב אותי. בזבזנו כל-כך הרבה זמן במחשבה שאנחנו לא אוהבים אחד את השני, או שפגענו אחד בשני יותר מידי. אני פשוט שמח שיש לי אותך עכשיו." הוא מתקרב אלי ואני עוטף אותו. למרות ההבדלי גובה בינינו, הארי תמיד היה הכפית הקטנה.

"בהתחלה של הטיפול," הוא מתחיל לדבר ואני מקשיב לקולו הנעים. "לא הצלחתי לתפקד. זה הרגיש כמו הגמילה מהאלכוהול, אבל היה יותר קשה. כשהתחלתי לשתות ניסיתי לברוח מההנהלה, וכשפגעתי בעצמי ניסיתי לברוח מהחיים. מההתחלה של הגמילה מהאלכוהול לא שתיתי אפילו פעם אחת, אבל בטיפול מצאתי דרכים לפגוע בעצמי. לא היו חפצים חדים או דרכים לפגוע בעצמי, והייתי צריך את הכאב הזה. האמנתי שמגיע לי לסבול כמו שכולכם סבלתם בגללי. שנאתי את עצמי ולא רציתי להמשיך להיות בחיים ולהתמודד עם עצמי."

הארי מוחה מפני דמעה שלא שמתי לב שהתחילה לרדת. אני שמח במובן מסוים שהוא מדבר איתי בישירות על מה שהוא עבר בפעם הראשונה, אבל לשמוע עד כמה היה לו קשה שובר אותי. "הבעיה העיקרית הייתה שלא הרגשתי. בשבועות האחרונים לפני שניסיתי להתאבד אתה נגעת בי, דיברת אלי, אמרת שאתה אוהב אותי, אבל לא הרגשתי כלום. הפסקתי להרגיש את החתכים על העור שלי, הפסקתי לשמוח או להרגיש עצוב. הרגשתי רק שנאה כלפי עצמי."

תוך כדי שהוא מדבר הוא מסתכל בשעון שתלוי על הקיר ואז מושיט את ידו אל השידה, לוקח בידו את הכדורים שהוא הכין מראש. אני לא יודע למה בדיוק הם משמשים, אבל כשהוא מוריד אותם בגרונו אני יודע שהם עוזרים לו. הם חלק בלתי נפרד מהשיפור במצב של הארי. "רק אחרי שבעה חודשים חזרתי להרגיש. הפסיכיאטר שלי הביא לי תמונות של המשפחה, של הבנים. הייתה שם תמונה שלך וכשהסתכלתי עליה חזרתי להרגיש בפעם הראשונה. הבנתי שאיתך הייתי מאושר ושאני לא יכול להמשיך ולהרחיק אותך."

השפתיים שלו מוצאות את שפתיי ואני נקלע לנשיקה עדינה ואיטית, קצרה מידי. "הנקודה שלי, לואי, היא שאני לא אני בלעדיך. זאת הסיבה שאני לא רוצה לבזבז יותר את הזמן שלי יותר ואני רוצה להיות איתך בשארית חיי." נשימה רועדת נפלטת מפי. ראיתי מספיק סרטים, קראתי מספיק ספרים. אף פעם לא חשבתי שהמציאות תוכל להיות מרגשת יותר מכולם. הלב שלי דופק מהר מידי ואני בקושי ממצמץ כשהוא מנסה להחליט מה להגיד לי.

"לא החלטתי עד עכשיו אז לא קניתי טבעת-" אני מצמיד את השפתיים שלנו לפני שהוא מסיים לדבר. "כן! כן! כן!" הוא צוחק ומתרומם על מרפקיו, מסתכל עלי מלמעלה. "עוד לא שאלתי." הוא אומר. "התשובה שלי לא תשתנה, אתה יודע." אני מנסה לנשק אותו והוא מתרחק מעט בחיוך. "ובכל זאת… לואי, האם תנשא לי?" אין לי דמעות בעיניים, אלא רק חיוך של אושר טהור. אני רק עכשיו מצליח להבין עד כמה אני מאושר איתו. "כן, האז." הוא מוריד את אחת הטבעות שלו ומשחיל אותה על האצבע שלי. "לבינתיים." הוא אומר, ואז עולה מעלי ומנשק כל סנטימטר בפני.

יחד עם נשיקותיו הרכות אני מבין שאולי עד עכשיו לא באמת ידעתי מה זה להיות מאוהב בהארי, אבל כעת אני יודע. להיות מאוהב בו זה אלף ואחת זיקוקים שמתפוצצים לי בבטן כל פעם שהמבטים שלנו נפגשים. להיות מאוהב בו זה לחפש את הריח שלו בכל מקום חדש בשביל להרגיש בבית. זה להרגיש צמא למגע שלו ולהשתוקק להיות היחיד שמתחיל להביא אותו אל הקצה. להיות מאוהב בו זה בדיוק מה שהוא חיפש כשהוא ניסה להתאבד. זה לעוף, בלי לדעת האם תיגע אי פעם ברצפה.

הסוף!