אהבה אמיצה

פרק 46

לי-
ישבתי במרתף החשוך הזה מעורפלת ושמעתי את הדלת נפתחת אבל לא הצלחתי לזוז. כשניסיתי לקום הרגשתי שהרגליים שלי בוגדות בי, הרגשתי שאף חלק בגוף שלי לא מקשיב למוח שלי.
שמעתי דיבורים וצעקות עמומות אבל לא באמת הצלחתי להקשיב ולהבין את המילים. הכל היה נשמע כמו אוסף של צלילים חסרי משמעות פתאום.

איאן-
ראיתי מהחלון שכבר התחיל להיות מואר בסוף והנה עבר לו יום. יום בלי שינה, יום מחא דאגה, לחץ, חרדה ומליון געגועים.
עדיין החפרפרת שלי לא הודיעה לי משהו חדש והייתי צמוד לטלפון בשביל זה.

״בייבי״ שמעתי את קולה של אן ונאנחתי בעצבים ״אל תקראי לי ככה״ אמרתי בארסיות ״תתחיל להתרגל לזה בייבי שלי״ היא אמרה והסתכלתי עליה בכעס ״ממש כמו ילד קטן וחמוד״ היא התקרבה אלי והניחה את ידה על הלחי שלי אבל אני הסתובבתי מהר והזזתי את ידה ממני.

שמעתי אותה נאנחת בכעס ואז את צעדיה מתרחקים ממני.
הרגשתי שכל מגע שיש לי איתה גם אם הוא לא מרצון שלי זה בגידה בלי.

שמעתי צלצול מהטלפון שלי והסתכלתי, זאת הייתה הודעה ממספר חסוי ׳היא בחדר לידה׳ היה כתוב וידעתי שזה מה חפרפרת שלי.
קראתי את ההודעה והרגשתי צמרמורת בכל הגוף שלי עכשיו ״לא לא היא לא אמורה ללדת עכשיו לא״ מלמלתי לעצמי בלחץ ״זה מוקדם מדי״ חזרתי על דברי ויצאתי מחוץ לחדר בהליכה מהירה ובלחץ.
״בייבי״ שמעתי את אן אבל פשוט התעלמתי ובאתי לצאת מדלת ״בייבי לאן אתה הולך?״ היא המשיכה לקרוא לי והשומרים שלה חסמו לי את הדלת.

״עופו לי מהדרך!״ צרחתי בכעס והרגשתי שאני משתגע ״עופו!״ צרחתי שוב והם לא זזו. תפסתי אחד מהם ישר מהצוואר והתחלתי לבעוט בו ולא גרף אותו ״היא בחדר לידה! היא לא אמורה ללדת!״ אמרתי לחוץ בכעס ובדאגה. הרגשתי שהשני מנסה למשוך אותי ממנו ״מאמי!!״ אן צעקה ברקע והמשכתי להתעלם ולהרביץ לו באטרף ״תתנו לי לצאת!״ צרחתי שוב והפנים שלי כבר נהיו אדומות, הורידים שלי בלטו והרגשתי שאני עוד שניה מתפוצץ.

הבחור שניסה למשוך אותי לא היה מספיק חזק והבחור שהרבצתי לו נפל על הרצפה מעולף לגמרי ״מאמי תרגע! אתה מגזים!״ אן המשיכה לדבר וכבר הרגשתי שאני מאבד את זה ״תסתמי כבר חתיכת מפלצת!״ צעקתי עליה וחנקתי אותה עם ידי ״האישה של החיים שלי עכשיו יולדת למרות שהיא לא אמורה ואני לא שם איתה וכל זה בגללך!״ צעקתי עליה והסתכלתי לה ישר בתוך העיניים.
ראיתי את המבט המפוחד שלה אבל פשוט לא היה לי אכפת. זה הגיע לה.

״איאן״ היא נסתה לדבר בקול חנוק ורק הדקתי חזק יותר את הידיים סביב הצוואר שלה בזמן שהשומר הגרוע שלה עדיין מנסה למשוך אותי ולשחרר ״הולך להיות לנו..״ היא נסתה לגבר והשתעלה ״טוב יותר״ היא אמרה חנוקה לגמרי ולא הבנתי מה יש למשוגעת הזאת שהיא חושבת שמפה יצא משהו טוב.

שניה אחרי שהיא סיימה לדבר הרגשתי דקירה מוכרת בצוואר ומאיסטינקט שחררתי את אן ותפסתי את היד של מי שהזריק לי אבל זה היה מאוחר מדי ״אתה הולך למות!״ צעקתי על המאבטח השלישי ושמעתי את אן משתעלת ומתנשמת בכבדות.
״לא אבל אתה הולך להרגע״ הוא אמר באדישות ותוך שניות ספורות הרגשתי איך הכל נהיה מעומעם, הראיה שלי נהייתה מטושטשת והרגליים שלי מאבדות תחושה עם הקרקע עד שלבסוף לא הרגשתי כלום אבל ידעתי בוודאות שטוב לא הולך להיות.

לי-
״כל הכבוד! תמשיכי ללחוץ!״  שמעתי את קלריס אומרת והרגשתי אותה תומכת בגבי.
הכאב הזה היה בלתי נסבל עד שממש צרחתי ״אני לא מסוגלת לעשות את זה!״ צעקתי בבכי וניסיתי ללחוץ החוצה ״את מעולה לי עוד קצת הראש כמעט בחוץ!״ המיילדת אמרה והמשכתי רק כדי שזה כבר יגמר ואני אהיה אחרי.

אחרי שהתעלפתי במרתף של אנזו קלריס מצאה אותי ופינו אותי לבית חולים. החרדה והעלפון גרמו לגוף שלי להיות חלש כל כך והיה חייב ליילד את הילדים כדי שאני והם נצא מסכנה.

״את אלופה לי עוד קצת״ קלריס אמרה שוב ״אני רוצה את איאן״ בכיתי בכאב ושחררתי עוד זעקת כאב עם לחיצה ״הנה״ המיילדת אמרה ותוך שניה שמעתי בכי של תינוק שגרם לי בעצמי לבכות עוד יותר ״הבן הראשון בחוץ! לי כל הכבוד רק עוד אחד וזהו את אלופה״ היא אמרה והתנשפתי בטירוף.

קלריס נגבה לי את הזיעה מהפנים והסתכלתי על האחות לוקחת את הבן הראשון שלי ושל איאן לנקות אותו ״אני לא מסוגלת קלריס אני לא מסוגלת״ מלמלתי בבכי והיא חבקה אותי ״את כן ילדה את עושה את זה מעולה״ היא אמרה ומחתה את דמעותי.
הרגשתי שוב את הכאב החד והמפתיע הזה וצעקתי

״השניה רוצה לצאת גם את מוכנה?״ המיילדת שאלה אותי למרות בצורה רטורית לגמרי.
התחלתי ללחוץ חזק ואחזתי חזק במיטה ובידה של קלריס ותוך כמה שניות שמעתי עוד בכי קטן ונשענתי בהקלה כאובה כולי על המיטה ״וזאת בת!״ היא אמרה בחיוך והסתכלה עלי. הסתכלתי עליה וחייכתי חיוך קטן שהוסתר מאחורי מליוני דמעות.

האחות אחרי כמה שניות חזרה עם שניהם והניחה אותם עלי ״כל הכבוד לי״ היא אמרה בעדינות והסתכלתי עליהם. הם היו כל כך קטנים, זעירים ויפים. נשקתי את ראשם והסתכלתי על קלריס ״עשית את זה ילדה״ היא אמרה וחייכה ״חשבת כבר על שמות?״ היא שאלה והנהנתי בדמעות ״בל על שם איזבל אמא של איאן ואנדראוס או בקיצור אנדרה שככה איאן רצה שנקרא לבן הראשון שלנו״ אמרתי ומשכתי באפי והסתכלתי עליהם ״אני בטוחה שהוא גאה בך״ קלריס אמרה ונאנחתי מסתכלת עליהם ומלטפת את ידיהם הקטנות.

ארבעה ימים אחרי-
הסתכלתי על ידי החבושות שנפצעו כשניסיתי להרביץ לדלת ההיא ונאנחתי בייאוש ״איך את מרגישה?״ הרופא שאל אותי ונכנס לחדר. הסתכלתי על הילדים שהיו במיטות ואז שוב עליו  ״אני בסדר״ מלמלתי בעצב והוא נאנח ״את היום משתחררת הביתה את לא מתרגשת?״ הוא שאל והסתכלתי על שני המאבטחים מאחוריו שדואגים שאני לא אברח לאף מקום ״מאוד מתרגשת״ אמרתי בציניות מוחלטת.

בבית חולים לפחות אני בטוחה, אנזו לא הגיע פעם אחת, הרופאים דואגים לי, קלריס איתי רוב הזמן ובל ואנדרה מוגנים.

״תארגני את הדברים שלך ועוד מעט תגיע אחות לשחרר אותך״ הוא אמר והנהנתי ״תודה״ מלמלתי והוא יצא.
״נו לי איך זה להיות אמא?״ שמעתי את הקול שהכי לא רציתי לשמוע והרמתי את מבטי לאנזו ״למה אתה פה?״ שאלתי בכעס משולב עם פחד ממנו ״דבר ראשון חבל שתקבלי עונש עכשיו את כבר לא בהריון אין משהו שיגן עליך אז תתחילי ללמוד לכבד אותי״ הוא אמר בטון קר ומאיים והתקרב אלי ״ודבר שני אני פה להחזיר אותך הביתה״ הוא אמר והתיישב על מיטתי קרוב אלי.

״איך את מרגישה?״ הוא שאל והסתכלתי על הילדים, רק לא עליו. ״אל תעשה כאילו אכפת לך״ אמרתי בקרירות והוא התעצבן ודחף באגרסיביות את ראשי צמוד למיטה וסובב אותו ככה שאני אסתכל עליו