אהבה אמיצה

פרק 63

הפרק האחרון שמתייחס לשנה וחצי שלפני-
ארבעה ימים אחרי-
״לא! את לא תהיי של אף אחד אחר!״ הוא צעק עלי ועשה צעד לכיווני וישר דחפתי אותו לאחור ״אני לא דברתי על להיות עם מישהו אחר! אני פשוט לא רוצה להיות איתך! זה לא מתאים לי העולם הזה!״ צרחתי עליו עם דמעות בעיניים ״לי!״ שמעתי איזה שהוא קול שהפריע לי ״לי קומי!!״ הקול צעק והרגשתי שמנערים אותי.
״סיוט?״ קולין שאל אותי כשעיני נפקחו מעט מהחלום.

״סתם זכרון רע״ מלמלתי עייפה וחבקתי אותו ״סליחה אם הערתי אותך״ אמרתי ויכלתי להרגיש את הנשימות שלו כשהייתי ככה צמודה אליו ״הכל בסדר יפה אחת. אני רק רוצה שתשני כמו שצריך״ קולין אמר וליטף את ראשי. ״אני רוצה לחזור לישראל. לחברים שהיו לי, למקום שאני מכירה. נמאס לי כבר לברוח״ מלמלתי עייפה והוא המשיך ללטף את ראשי ״אל תדאגי אני אעזור לך להגיע לשם״ ״איך?״ שאלתי והוא הרים את מבטי לעיניו ״אנחנו עוד נחשוב על דרך יחד״ הוא אמר ונשק בעדינות לשפתי.

ניסיתי להרדם אבל כל מה שעבר בראשי זה איאן שגם רק ידע להבטיח לי דברים ואיאן שרצה שאני אהיה רק שלו ולא של אף אחד אחר, איך הוא הכריח אותי להשאר לגור אצלו בשביל שאני לא אעזוב אותו ובסוף הוא עזב אותי והותיר אותי להלחם על החיים שלי ושל הילדים שלי. לפחות אני יודעת שעל תומר הוא שומר.

הארבעה ימים האחרונים עברו די טוב. הבית הזה שקט, אנזו לא חזר, קולין ואני התקרבנו יותר ואפילו אתמול בערב הוא ארגן לי ולו סוג של דייט ביער פה בחוץ ביחד עם התאומים, אכפת לו ממני.
אני מרגישה שהוא רוצה להכיר אותי, לדעת עלי עוד, לסמוך עלי, להיות איתי והבעיה היחידה שאני לא מצליחה לבנות את זה, אני לא מצליחה לסמוך עליו, אני לא רוצה לתת לעצמי ליפול איתו לבור שיכול לפגוע בי, לפגוע בו ולהרוג אותו.

״קולין אתה רעב?״ לחשתי לו והרמתי את עיני אליו ״לא. את רעבה?״ הוא שאל אותי והנהנתי.
״אני אלך להכין לי משהו ואני כבר אחזור״ אמרתי והוא נישק את ראשי ״בסדר אני פה אם את צריכה משהו״ הוא אמר וחייכתי אליו.

ירדתי למטה לסלון והסתכלתי על השומר שעכשיו כבר היה קשור על הספה. בכל זאת אני לא חיה שאני אשאיר אותו על כסא לא נוח...
״אתה רעב?״ שאלתי והוא הניד בראשו לשלילה.
משכתי בכתפי והתחלתי להוציא מצרכים כדי להכין טוסט.

הוצאתי את הלחם, הגבינה והקטשופ וכשבאתי להוציא זיתים ותירס כמו שאני אוהבת דפיקות חזקות נשמעו על הדלת.
הנחתי מהר את הכל על השיש, נגבתי ידיים והלכתי לדלת.
בדרך שלפתי מהמגירה בשידה את האקדח והסתכלתי מהעינית אבל לא ראיתי כלום.
הרגשתי את הפחד מלטף את רגלי והסתובבתי לאחור לרעש שקולין עשה שירד במדרגות.

״מי זה?״ הוא לחש לי ומשכתי בכתפי ״אני לא רואה אף אחד בעינית״ לחשתי גם והוא התקרב לדלת גם. עוד לא הספיק לראות בעינית ושוב דפיקות חזקות שהקפיצו אותי נשמעו על הדלת.
״לי קחי את הילדים ותתחבאי!״ הוא לחש לי בפקודה וכבר הבנתי שמשהו או יותר נכון מישהו לא טוב עומד בדלת.