אהבה אמיצה

פרק 67

איאן-
הגוף שלי רתח, הורידים שלי איימו להתפוצץ, המוח שלי הריץ מחשבות על מחשבות על מחשבות והבטן שלי לא הפסיקה להתהפך.
״איאן?״ חסמין שאלה באוזניה. התהלכתי במעגלים בקראוון הקטן, הרגשתי שאני הולכת בכל שניה לאבד את זה.

הרגשתי מועקה בחזה.
׳למי אני מדבר כבר שנה שלמה? מי קבור שם מתחת לאדמה? איפה את היית? למה לא חזרת? למה לא סמנת שאת צריכה עזרה? איך לא ידעתי? התאהבת בו? הוא פגע בך? את רוצה להיות איתו? הילדים שלנו? הילדים שלנו בחיים? איך הם? הם יודעים מי אני?׳ אלו ועוד מליון שאלות רצו במוחי. מליון שאלות שאני רוצה לשאול אותה.

״כל הצוותים״ הכרזתי בקשר והרגשתי את הגוף שלי רועד מכעס ״המשימה השתדרגה״ אמרתי בזעם.
״לא איאן קודם אנזו אחר כך לי״ חסמין התערבה ״לא!״ צעקתי עליה ושמעתי רעשים מוזרים מהאוזניה שלה אבל לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות.

״אתם מפרידים את לי ואנזו. את לי אתם משאירים לי בחדר לבד בהכרה מלאה ואת אנזו אתם מעלפים ומביאים אלי כמו בתוכנית המקורית״ פקדתי וחשבתי רק מתוך כעס.
הדלת של הקראוון נפתחה בבעיטה וראיתי את חסמין שם.
״אתה! תחשוב בהגיון!״ היא צרחה עלי ותפסה אותי מהצווארון.

דחפתי אותה ממני בכעס והסתכלתי עליה בעיניים שחורות. ״אני מבינה שאתה עצבני אבל מה זה יעזור לך לתכנן תוכניות לא הגיוניות?! תחשוב בהגיון ולא מתוך כעס!״ היא המשיכה לצעוק והסתכלתי עליה.
״לא את לא מבינה! את לא מבינה חסמין! איך היא בחיים?! למה היא איתו?! אני צריך לדבר איתה!״ צעקתי גם.

היא תפסה אותי בכתפי ״ברגע שאנזו יהיה בידיים שלך היא תהיה לבד. תצמד לפאקינג תוכנית״ היא פקדה עלי והסתכלה לי עמוק בעיניים.
״עכשיו תנשום עמוק, תבטל את הפקודה המפגרת הזאת ותחכה להזדמנות הנכונה״ היא אמרה בטון יותר רגוע.

״נצמדים לתוכנית מקור״ הכרזתי בקשר והסתכלתי על כל החיילים שהסתכלו עלי מאבד את זה ״על מה אתם מסתכלים תחזרו לעבודה שלכם!״ פקדתי עליהם באכזריות.

״מייק אתה נצמד ללי״ פקדתי על אחד מחיילים המצלמות והוא הנהן וחיפש אותה במצלמות.
השמלה השחורה הזאת שהבליטה את כל מה שיפה בה, השיער שלה שארך, היופי שבה שלא נעלם. רק שני דברים תפסו את העין שלי ואלו העיניים שלה, העיניים העצובות שלה ואנזו, איך שידו מלופפת סביב מותניה ואיך השפת גוף שלה מסמלת שהיא שונאת את זה.

אני לא אתן לזה לקרות. אני לא אתן לה לסבול.

לי-
עלינו במדרגות לכניסה המפוארת כשידו של אנזו סביב מותני, בצדדים היו מזרקות ענקיות עם פרחים לבנים מסביב.
ראיתי שם את כל האנשים שהכרתי מאיאן, אנשים שהכרתי בשם או מתמונות ועוד כמה אנשים שהיו ממש מוכרים לי.

הרגשתי את המבטים השופטים של כולם נעוצים בי על זה שאחרי שאיאן עזב אותי אני עם אנזו, הרגשתי כל כך מנותקת ולא קשורה במיוחד אחרי ששנה שלמה הייתי כל כך מרוחקת מכל הציוויליזציה.
״בואי בייב״ אנזו לחש לי ומשך בידי בעדינות לתוך האולם, האולם היה ענק, בכניסה היה שטיח לבן וארוך שנפרש עד במה קטנה שעליה הייתה עמדת דיג׳יי.בצדדים של השטיח היו שולחנות ישיבה מעוצבים בלבן וזהב.
אחרי הבמה היו מדרגות לקומה השניה.