אהבה אמיצה

פרק 29

״היד שלה זזה!״ שמעתי קול מוכר ולאט פקחתי את עיני, הרגשתי כאב ראש שנפל עלי וטיפה מסוחררת.
ראיתי תקרה שנראית כמו של בית חולים, שמעתי צפצופים של מכשירים שונים והסתכלתי לצדדים ״לי״ שמעתי את הקול המוכר שוב וראיתי את חסמין ״איפה איאן?״ שאלתי בקול חלש וחפשתי אותו בעיני מקווה לראות אותו יושב לידי כמו בפעם האחרונה שהתעוררתי בבית חולים.
רופא אחד נכנס מהר והסתכל עלי, הוא כיוון לי אור חזק לעין, לחץ לי על הכפות רגליים ודגדג אותם קצת ״מה קורה כאן?״ שאלתי והדבר האחרון שזכרתי זה את איאן אומר לי שהוא שמח שיש לו אותי.

״לי? אני דוקטור רובינסון, את התעוררת עכשיו אחרי שלושה שבועות מקומה״ אמר לי הרופא בקול סמכותי.
הסתכלתי על חסמין מנסה להבין מה הרגע שמעתי והיא הייתה עם דמעות בעיניים ״מה את זוכרת?״ הוא שאל אותי והסתכלתי עליו ״חזרנו מצרפת והייתי עם איאן, ירדנו מהמטוס ו״ אמרתי ופתאום נזכרתי בקול היריות ״ירו בי?״ אמרתי בספק אמירה וספק שאלה והוא הנהן.
״זה נכון אבל למזלנו שוב איבר חיוני לא נפגע״ ״והתינוק?״ שאלתי בהיסוס מפחדת מהתשובה ״כשהגעת אלינו הם היו בסיכון די גדול אבל למזלנו הכדור לא פגע באזור הזה, שניהם בסדר״ הוא אמר והסתכלתי עליו לא מבינה ״הם? שניהם?״ שאלתי ״אלו תאומים לי״ הרופא אמר והסתכל על בטני, בעיני החלו לעלות דמעות.
״אני אשאיר אתכן לבד לדבר אם יש משהו אנחנו פה בחוץ״ הרופא אמר ויצא.

״איפה תומר? ואיפה איאן? וכולם? הם בסדר?״ שאלתי אותה בוכה ודואגת מנסה להבין איך רגעים כל כך יפים הפכו לסיוט ״תומר בסדר הוא בבית עם נטלי, גם השומרים בסדר״ היא אמרה אבל לא דברה על איאן ״ואיאן? איפה איאן?״ שאלתי והייתה לי הרגשה ממש לא טובה.
״לי אחרי שירו בך, נורו עוד שני כדורים״ היא אמרה וראיתי שהדמעות בעיניה מתגברות ושקשה לה לדבר על זה.
התחלתי להבין לבד ומפל של דמעות החל לצאת מעיני ״אחד פגע לו בכתף והשני ישר ב.. בלב״ היא אמרה והתחילה לבכות גם לתוך כפות הידיים שלה ״לא! לא! הוא לא יכול למות!״ אמרתי רועדת כולי בוכה ״אני יודעת אני יודעת זה לא מגיע לכם לי״ היא אמרה ומשכה באפה.

הרגשתי את הלב שלי מתרסק לאלפי חלקים,כאילו ירו בו, הרגשתי ריקנות, הרגשתי לבד.
הנחתי את ידי על בטני, מבינה ששני האנשים היחידים שהולכים להמשיך אותו, שני האנדים היחידים שמקשרים אותו אלי ושני הדברים היחידים שנשארו לי ממנו אלו הילדים בבטני.

שלוש שעות אחרי*
הסתכלתי על התקרה והעברתי במוחי את כל מה שעברתי איתן בימים האחרונים שלו, הנשף, הגילוי על ההריון, הבית חולים, הפארקים, הדיסנילנד, החוויות, איך שהוא התחבר לתומר, ההצעת נישואין והירי. הכל קרה כל כך מהר, כל התכנונים שלנו הלכו לפח. עם כל מחשבה הרגשתי איך הדמעות חונקות אותי ומצנפות אותי שוב.
״מי עשה לנו את זה?״ שאלתי את חסמין וראיתי את מבטה עלי ״ככל הנראה מדובר באקסית מטורפת וקנאית שלו, היא שלחה מתנקשים אבל עדיין בודקים את הכיוון הזה״ היא ענתה לי בקול צרוד. ״מה אמרתם לתומר?״ שאלתי וחשבתי על איך הם התקרבו ותקף אותי פלאשבק מהמטוס שתומר ישן על איאן ודמעה ברחה מעיני. ״הוא חושב שאתם נסעתם לחפש מקום שתוכלו לטייל בו עם תומר״ חסמין אמרה והקול שלה היה נשמע כאוב כל כך.

קמתי אליה בקושי מהמיטה וחבקתי אותה, הבנתי את הכאב שלה. היא אבדה שני אחים בתקופה כל כך קצרה ״סליחה״ אמרתי לה והיא התחילה לבכות בכאב ובסערה כאילו החזיקה את הבכי הזה שלושה שבועות.
הרגשתי שהמוות שלו הוא באשמתי. אם הוא לא היה מכיר אותי, אם הוא לא היה לוקח אותי לשם זה לא היה קורה.
המשוגעת הזאת לא הייתה מקנאת לו ולא הייתה גורמת לירי בו.

״אני שומרת אותם״ אמרתי לחסמין כשהיא עדיין בוכה לי בין הידיים והיא הבינה ישר על מה דברתי והרגשתי את הבכי שלה מתחזק יותר ״אני אהיה איתך בזה לי, את לא תעשי את זה לבד. אני אבוא איתך לבדיקות וכל מה שצריך״ היא אמרה בקול חנוק דמעות, היא התנתקה מבין ידי והסתכלה עלי.
פתאום ראיתי כמה היא דומה לו.
קשה לי לעכל את המוות שלו. אני אף פעם לא חשבתי שמישהו יעז ויצליח לגעת בו, הוא היה נראה לי כמו בם אלמוות שאף כדור לא יזיז לו אבל כנראה שטעיתי.

חודשיים אחרי*
הלכתי להתלבש לכבוד המסיבה שחסמין ארגנה שתחשוף את מין התינוקות. לבשתי שמלה לבנה קצרה, נעלי עקב לבנות והשארתי את שיערי פזור כמו שאיאן תמיד אהב. התזתי על עצמי מהבושם שהוא אהב ונעמדתי מול המראה בחדר שהיה שלי ושל איאן, לטפתי את בטני שכבר נהייתה די גדולה ונאנחתי ׳הלוואי שהיית כאן׳ חשבתי לעצמי.

בכל התקופה הזאת חסמין ביחד איתי, תומכת מעודדת ובוכה איתי. היא מייק ורובי עברו גם לגור איתי בבית של איאן. לא רק היא גם עוד אנשים אחרים כמו העוזרים שלו, האנשים שעבדו אצלו והשומרים שלו עדיין שמרו עלי ועזרו לי בכל דבר ודבר כמו שהיה לפני שמת.

הסתובבתי מהמראה והסתכלתי על החדר שלנו שכבר חודשיים לא ישנתי בו. אני פשוט לא מסוגלת .
הריח שלו עדיין על הבגדים שלו, החפצים שלו בדיוק באותו מקום שהשאיר וכל הזכרונות איתו מהחדר הזה, הכל גרם לשינה בחדר הזה להיות בלתי אפשרית.
אני נכנסת לכאן רק כדי להרגיש אותו קרוב אלי או להזכר בדברים.

״לי את באה?״ שמעתי את חסמין והיא נכנסה לחדר ״בואי צריך ללכת כולם מחכים לנו״ היא אמרה ונשמתי עמוק ״את לא מתרגשת?״ היא שאלה אותי כשראתה אותי ״אני כן אבל הייתי רוצה אותו פה איתי בזה״ אמרתי בחיוך קטן והרגשתי צריבה של דמעות בגרוני והיא חבקה אותי .
״הוא איתנו פה תמיד״ היא אמרה לי בחיוך מנחם.

ירדנו למטה לחצר הגדולה והייתי במתח, כבר עניין אותי לדעת מה המין שלהם במיוחד כשאני יודעת שחסמין כבר יודעת.
יצאנו לבחוץ ואיך שפתחתי את הדלתות והרגשתי שאני עומדת לרצוח את חסמין. בקשתי ממנה כל כך שזה יהיה אירוע קטן וחמוד וכשהסתכלתי מסביב ראיתי מלא בלונים וקישוטים בורוד וכחול, שולחן מפוצץ במאכלים ועוד שולחן של מתוקים עם עוגות, עוגיות, סוכריות, גומי ועוד והכל כמה שאפשר בורוד וכחול.
ראיתי גם הרבה פרצופים מוכרים, אנשים שעבדו עם איאן, ראיתי את בראנדון עם הבת שהוא סיפר עליה, ראיתי את מייק, את אמה, עדי, דור, נדב, עוד כמה חברים שעבדו איתי ולמדו איתי ״איך הגעת אליהם ימשוגעת״ לחשתי לה כשיצאנו לבחוץ והיא רק צחקקה.

זיהיתי אצל רובם איזה שהוא מבט מרחם כשראו אותי ״לי! את מושלמת!״ עדי צעקה לי בחיוך וחבקה אותי וחייכתי אליה.
דברתי שם עם עוד אנשים ואחרי חצי שעה בערך של ציפיה מטורפת חסמין התקרבה אלי ״את מוכנה ?״ היא שאלה אותי והנהנתי בחיוך.