אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-1-

פרק 1 | אין לאן ללכת | לואי
זאת הייתה דירת שני חדרים, הרבה יותר קטנה מהדירות המפוארות שהיינו יכולים להרשות לעצמנו. דלת הכניסה הייתה חומה וכבדה ועליה נתלו שני מתלים עם מטריות אפורות, אחת מהן נוטפת מים. מבואת הכניסה הייתה צרה והובילה למטבחון קטן ועמוס לעייפה בכלים מלוכלכים וכוסות משקה. אחד החדרים, הקטן מבניהם, הכיל ציוד מוזיקלי ודפי שירה. על כל אחד מהדפים היה קטע מעצמנו שכתבנו לאחר, קטע שלמדנו לחשוף זה בפני זה. החדר הגדול ביותר והאחרון היה חדר השינה היחיד - מיטה זוגית מוצעת אותה הארי קנה הייתה בפינה השמאלית הרחוקה של החדר ומולה ספה נפתחת, בה לא השתמשנו זמן רב. על הקיר הימני היו מדפי ספרים הנערמו אלו על אלו ולצידם ארון לבן גדול, חצי ריק.
הרגשתי כאילו הבית הצנוע עבר ביום זה סערה. חולצות מכופתרות ומשובצות היו פזורות על הרצפה בחוסר סדר מוחלט. עפרונות, דפים וספרים נערמו על השולחן במטבח מגדלים-מגדלים הנוטים ליפול. לעמוד כאן עם מזוודה המשמיעה קולות חריקה של גלגלים השורטים את הרצפות, להקשיב לרעש המהדהד ויפחות הבכי הבלתי פוסקות של הארי הרגיש כמו חלום, או צפייה בסרט ישן. הטחתי את המזוודה בחוזקה אל הקרקע, פותח אותה במשיכה אחת המאיימת לקרוע את הרוכסן התפור. הרעש שעשו הפעולות האלו הצליח להסיח את דעתי מקולות הבכי ולספק רגע קטן בו אני יכול לסדר את המחשבות המסרבות להפסיק להתרוצץ בראשי. לא דיברתי בשביל שהוא לא יהיה צריך לענות, בשביל שאני לא אצטרך לשמוע את קולו. בחוסר סדר לא אופייני לי דחסתי את כל הדברים שהונחו על השולחן אל תוך המזוודה. רק עם הספר האחרון השתהתי בידי. ידעתי שהארי מבחין באצבעות ידי המלבינות מהעוצמה בה אני מחזיק את הספר בדפנות המעוקלות שלו. בהיסח הדעת הרגעי שלי לא הצלחתי להבחין בקבוצת דפים שנפלה מהספר, או בקול המוזר שהארי השמיע ברגע שהם נפלו. שם הספר הטשטש מול עיני לשנייה, למרות שלא בכיתי. להחזיק את הספר ביד ולדעת שלא נקרא ממנו יחד שוב פעם גרם לגוש חנוק לעלות בגרוני ולתיישב שם. לבסוף החלטתי לעזוב את הספר, כמו שהוא בחר לשחרר אותי ממנו, והחזרתי אותו אל השולחן. 
המזוודה מצאה את מקומה מחדש בידי, לאחר שסגרתי אותה בעדינות רבה ממקודם. במשיכה דקה במעיל הצלחתי לעשות את מה שנמנעתי ממנו מאז שסיפר לי מה הוא עשה, מאז שקיבלתי החלטה. העיניים שלי פגשו בעיניו של הארי ולשנייה רציתי להיות רק עירבוב של צבעים ועיניים, כחול פוגש בירוק וירוק פוגש בכחול מחדש, שוב ושוב בכל פעם שמבט מתלכד במבט. "לא מגיע לך לשמוע את זה, אבל אני אוהב אותך הארי." המילים האלו לא נאמרו מעולם בינינו, אבל הן היו אמיתיות יותר מכל דבר אחר וטעמן היה מלוח על לשוני ברגע שאמרתי אותן. ניסיתי לשלוח חיוך עצוב אל הארי שנשען על משקוף המטבח, אוחז בכתפיו בעודו משחרר מפיו יפחות בכי. "חבל שזה לא היה אמיתי מבחינתך." ניסיתי שהמילים יחתכו את עורו, את נשמתו, את ליבו כמו מה שהוא עשה לי. הדמעות שלו היו יכולות להיות מכל-כך הרבה סיבות, אבל היה לי קשה להאמין שזה כי הוא אוהב אותי, אלא יותר בגלל האשמה שהוא חש.
המילים האלו גרמו לגוף שלי לרעוד בקור והידקתי את המעיל האפור, המעיל שהיה של הארי, אף יותר סביב החזה. זה היה כמו הדרך שלי להגיד שאני עוזב, להבהיר שאני לא מוכן לחזור. הארי הבין את מחשבותי ומיהר לעמוד לפני הדלת, ידיו מגוננות על היציאה בתיאטרליות. "לואי בבקשה תישאר. אני מצטער, אני כל-כך מצטער…" הארי פסע צעד לעברי ובאופן כמעט לא מודע צעדתי צעד לאחור. גופו התקשח בתגובה ואם הייתי חוזר להביט בפניו אני בטוח שהיה עליהם מבט מיוסר וחסר יכולת, כזה שלא מגיע לו לשאת על פניו. נותר בנינו שקט הנמתח ונמתח, שנינו לא מביטים זה בזה ולא יודעים מה אנחנו אמורים להגיד או לעשות. לא משנה כמה הארי עומד להצטער בפני, הוא יודע בדיוק כמו שאני יודע שמה שהוא עשה לא יסלח לו. הוא עשה משהו הרבה יותר גרוע מלשבור אותי - הוא לקח את הדבר היחיד שיכול לאחות אותי מחדש - את עצמו.
עקפתי אותו והושטתי את ידי למטרייה הרטובה, מוריד אותה ומנער אותה לצדדים בתוך הבית. ידי נחה על הידית הכסופה בעודי יכול לשמוע את הגשם דופק על הכבישים והמדרכות ברעש גדול. הסתובבתי לשנייה אל הארי, אשר נראה שהוא בדיוק מצא את המילים שחיפש. "לואי אתה לא יכול ללכת," הארי לקח את המטרייה השנייה וסובב אותה בידו בעצבנות. "אין לך לאן ללכת, אין לך כסף בשביל זה." סגרתי ופתחתי את פי פעמיים. זאת הייתה התזכורת שלא רציתי לשמוע, תזכורת ששטלה אותי במציאות המרה וגרמה לדמעות לראשונה לאיים ולפרוץ מעיני. הארי הרים לעברי את ידיו בסימן לא ברור ורץ בחזרה אל המטבח, המטרייה תלויה על אמתו. הוא חזר עם ראש מושפל, אוחז בספר שהשארתי מאחור. מעל הספר היו מונחים הדפים שהפלתי ובלי לגעת בי הוא הושיט את הדפים אל הידיים שלי ואני תפסתי אותם במהירות, לא בוחן את המילים. "אני אלך." המחשבה על להישאר כאן לבד הסתובבה בראשי בזמן שהוא הכניס את הספר אל מתחת החולצה, פן ירטב. הדמעות פרצו לראשונה מעיני לפני שדיברתי. "אני לא יכול להישאר כאן. כל הבית הזה הוא פיסות של זיכרונות ממך, והיום לקחת את כולם ממני. פעם מתי שהייתי עומד כאן הייתי יכול לזכור איך אחזת בידי, או את המילים שאמרת. כעת בכל נשימה שלי אני אזכר בזה שהיית יכול לחלוק איתי את האוויר הזה, אבל בחרת לחלוק אותו איתו. ואני לא יכול, אני פשוט לא יכול, להמשיך ולהיות כאן." העיניים שלנו נפגשו מחדש בכחול וירוק ושני עולמות מתנגשים, אבל לא נהפכים לאחד. הארי הניח את מבטו על הדף שהוא הביא לי ודחף את ידיו לכיסי המכנס. "אתה לא חייב לי דבר, אבל בבקשה תקרא את זה." הארי יצא מהבית אל הגשם. הטיפות נדבקו בשיערו לפני שפתח את המטרייה וזה היה הדבר היחיד שהצלחתי לראות לפני שהדלת נסגרה וגופי צנח אל הרצפה ברעד ובכי.