החבר הכי טוב של אחי

החבר הכי טוב של אחי - פרק 8

***נקודת המבט של אלנור***

זה כבר היום השביעי.. היום השביעי ברצף שבו זאק היכה אותי. עבר חודש מאז השיחה שלי עם ג'ייק... אני יודעת שהוא מנסה לעזור. אבל שום דבר לא יצליח. היחסים ביני לבין זאק כבר עברו שלב. הגענו לשלב בו שנינו יודעים שאני מפחדת ממנו. אני מתחמקת ממנו בכל דרך אפשרית... בורחת, מסתתרת, נעלמת. והוא יודע את זה. הוא כבר מגיע פעם בשבוע לבית הספר. הוא השתגע לגמרי... הוא על השפעה של סמים עשרים וארבע שעות ביממה. טוב... כמעט. כשהוא לא, הוא מתייחס אלי כאילו אני הנסיכה שלו. כל הזמן רוצה נשיקות, חיבוקים, רוצה שאני אוהב אותו. ככה זה מתחיל, ואז כשאני נשארת אדישה, כי אני לא מצליחה להיות משהו אחר אליו, הוא חוטף התקפי זעם... הוא מכה אותי, ואין לי שום דבר לעשות עם זה. זה התחיל לפני שבוע, בפעם הראשונה זאק ממש היכה אותי. היה לי סימן כחול סגול ענקי מסביב לעין. לא הלכתי יומיים לבית הספר, אמרתי שאני חולה וניסגרתי לכל היומיים בחדר, מנסה להסתתר מתחת לשמיכה כששכנעתי את אמא שלי שאני לא מסוגלת לקום. למזלי, ההורים שלי היו כל כך שקועים בעבודה שלא היה להם זמן לשים לב מה קורה יותר מדי, וטובי היה עסוק בג׳נה רוב היום.

כשהפצע קצת התחיל להחלים, פשוט חבשתי משקפי שמש, ובכיתה כשהייתי צריכה להוריד אותם, או בבית כשהמשפחה הייתה רואה אותי, הייתי אומרת שנפלתי ומקווה שיאמינו... לא יכולתי להגיד לאף אחד. ידעתי שאם זאק יגלה, זה רק יגרום לי לעוד נזק...
ההורים שלי חושבים שהוא בסדר, ושהוא טוב לי, כי הם לא מכירים את זאק החדש. אח שלי עסוק מדי בבעיות עם החברה שלו כדי לשים לב, ובאיזשהו מקום זה מציל אותי. אני לא יכולה לתת לאף אחד לגלות עכשיו.

והנה אני עכשיו, אחרי שבוע, עומדת מול המראה ורואה את הפצעים המגעילים ביותר שנעשו לי מכל השבוע הזה. כל הגוף שלי מסומן בכחולים, סריטות, כמעט הכל משבירות של בקבוקי בירה ואלכוהול. אני נראת יותר נורא מאי פעם... שנאתי את עצמי ככה... אני מזעזעת.
העין שלי שוב חזרה לאותו המצב מגעיל, דווקא אחרי שמעט החלימה. נאנחתי לעצמי כי ידעתי שהייתי חייבת לקחת כמה משחות מהרופא, אבל אני יודעת שלא יכולתי לבקש מאף אחד... החלטתי פשוט לעשות את זה בעצמי, אני ארוץ לשם מהר ואחזור בלי שאף אחד ישים לב... זה לא כזה בעיה.
לבשתי מעלי כל מה שיכל להסתיר את כל הפצעים. לבשתי חולצה ארוכה, גינס ארוך כהה. ליפפתי סביב הצוואר שלי צעיף. נעלתי נעליים סגורות ואת כפות היידים פשוט הסתרתי עם החולצה הארוכה. ולסיום, הנחתי את משקפי השמש שלי עלי.

ירדתי למטה בשקט במדרגות. שמעתי שהטלווזיה דלוקה, אבל ברגע ששמעתי את טובי מדבר נעצרתי והאזנתי לו. "עכשיו? דחוף..? טוב.... אני בא" הוא אמר וניתק את הפלאפון. "אני חייב ללכת.. ג'נה נתקעה בלי דלק... אנסה לחזור כמה שיותר מהר." כל כך מתאים לג׳נה... "אמרתי לך שאין לה מוח..." ג'ייק אמר לו בחזרה וצחקתי טיפה בשקט כשידעתי שגם הוא חושב כמוני.
שמעתי את טובי לוקח את המפתחות שלו ויוצא מהבית. לעזאזל, זה אומר שג'ייק עדיין כאן ואין מי שיסיח את דעתי... ירדתי למטה הכי בשקט שיכולתי, ניסיתי כמה שפחות לעשות רעש, כאילו שאני לא שם.
הצלחתי לעבור את כל המדרגות... הלכתי על קצות האצבעות, לאט ובשקט, וסוף סוף, פתחתי בשקט בשקט את הדלת, עד ש..... "היי.. לאן את הולכת?" לעזאזל. הסתובבתי לאט, רואה אותו עומד מאחורי ומחכה לתשובה. התיישרתי מיד וחיפשתי מהר מה לענות.
"אהה. ונסה התקשרה" פשוט מעולה.... "כבר השתמשת בתירוץ הזה... והפעם האמת?" יופי אלנור... לא יכולת לחשוב על משהו קצת מקורי יותר?
עוד לפני שהספקתי לענות בחזרה על משהו אחר הוא כבר הכין עוד שאלה.. "ולמה את מרכיבה משקפיים? השעה שבע בערב... אין שמש" לגמרי לא חשבתי על זה... למה אני מטומטמת? אלוהים למה? שתקתי.... לא ידעתי מה לענות לו. הוא התקרב אלי לאט והלב שלי דפק כל כך חזק... מה יקרה אם הוא יגלה? אני פשוט אהיה גמורה... הוא כבר עמד מולי, אבל אני הסתכלתי על הרגליים שלי.. לא יכולתי להתרכז כשהוא עמד כל כך קרוב אלי. "אני מחכה..." הוא אמר ויכולתי להרגיש את המבט שלו בוחן אותי. אבל שוב לא ידעתי מה להגיד... כל המילים נבלעו לי מרוב הפחד והלחץ. אחרי שלוש דקות הכי ארוכות בחיים שלי שבהן שתקתי, הרגשתי את היד שלו נוגעת בסנטר שלי, מרימות לי בכוח אבל עדיין בעדינות את הראש למעלה אליו. הידיים שלו התקרבו למשקפים שחבשתי, ומרגע זה קפאתי.. הוא הוריד אותם לאט, והפנס הנוראי שהיה לי מסביב לעין פשוט היה חשוף לו מול הפנים. לא הבנתי מה הוא מביע לפי הפנים. פשוט הסתכלתי עליו בשקט.. קפואה.