החבר הכי טוב של אחי

החבר הכי טוב של אחי- פרק 37

***נקודת המבט של ג׳ייק***

דפיקות בדלת נשמעו שהפריעו לחיבוק שלנו. ״אני חייבת ללכת לעבוד״ היא אמרה מתרחקת ממני טיפה אבל השארתי את הידיים שלה בתוך שלי. ״אז אני אבוא איתך״ אמרתי מחייך והיא צחקקה מיד. ״אתה לא יכול לבוא איתי ג׳ייק.״ היא אמרה והחיוך הלא מכוון שלה גרם לי לעור מצומרר מעט, היא מדהימה. ״למה לא?״ שאלתי מחייך וראיתי כמה שהיא ניסתה להסתיר את החיוך שלה ולהשאר רצינית. ״כי ככה״ טוב, היא ממש גרועה בלהסתיר את החיוך של עצמה. ״יש לי עכשיו פגישה ואז אני צריכה ללכת לעזור באחד מהתאים של תצוגת האופנה שתתקיים הערב... כשאסיים אני אחזור ונראה מה נעשה, בינתיים אתה יכול להתקלח ותישן עד שאחזור״ היא ציוותה עלי והרמתי גבה.
״רק השנייה קיבלתי חופש מהמפקדים שלי וכבר אני מקבל הוראות חדשות״ אמרתי והיא חייכה כששחיקתי לה עם הידיים. ״סליחה ג׳ייק שלא ידעתי שתתחרפן לגמרי ותטוס כל הדרך לפה!״ היא אמרתי מכווצת את הגבות ולא יכולתי שלא לפלוט צחוק. ״את צודקת. תלכי לפגישה, ותעירי אותי לפני שאת הולכת לעזור בתצוגה, אבוא איתך אליה ומשם נצא, אוקיי?״ שאלתי והיא חשבה על זה. ״ג׳ייק אתה לא יכול לבוא איתי. צריך תעודות כניסה מיוחדות שאין לך״ היא אמרה מראה לי את התעודה שהייתה מלופפת עם חוט סביב הצוואר שלה. ״אני אמצא דרך״ אמרתי ודפיקה בדלת נשמעה שוב. ״אני חייבת ללכת״ היא אמרה ניסתה להחלץ מהידיים שלי וללכת לדלת אבל לא נתתי לה ויכולתי לראות שזה משעשע אותה. ״ג׳ייק! תן לי ללכת״ היא אמרה צוחקת אבל מנסה להישאר רצינית.
״רק אם תבטיחי להעיר אותי״ אמרתי צופה בה מנסה להיאבק בי. ״אוקיי אוקיי אני מבטיחה״ היא אמרה צוחקת ושיחררתי אותה. ״תהני״ חייכתי כשראיתי אותה בפעם המאה מנסה להסתיר את החיוך שלה כשהסתובבה אל הדלת. ״אתה משוגע״ היא אמרה כשפתחה את הדלת. ״ביי אלנור״ אמרתי מתעלם כשהיא יצאה החוצה וסגרה את הדלת מאחוריה בזמן שראיתי בחורה נוספת מעבר לדלת מנסה להציץ פנימה, הנחתי שזאת אותה מארי שהיא צעקה לה קודם.
בזמן שהתקלחתי והחלפתי בגדים לא יכולתי להפסיק לחייך, זה היה פשוט דפוק. לא יודע למה אבל פשוט לא יכולתי. נשכבתי על המיטה בחדר ובהיתי בתקרה עד שלבסוף נירדמתי, מצליח לישון בשקט בלב יחסית שלם.

***נקודת המבט של אלנור***

ישבתי בפגישה, אבל לא באמת הקשבתי לדיון. לא היה לי אכפת באותו הרגע מה יהיה הסדר של התצוגה היום או מי הולך לשבת בשורה הראשונה. לא יכולתי להפסיק לחייך וזה הרגיז אותי. אני לא מאמינה שהוא הגיע לפה. זה דפוק. זה פסיכי על כל הראש! אין סיכוי שהוא בא עד לפה כדי להשלים איתי, כדי להעביר סוף שבוע ידידותי איתי. אני חייבת להיזהר, לא לתת לו להצליח במה שהוא מתכנן כי אני יודעת שזה יהיה אסון.

אני לא אמורה לחשוב עליו בדרך הזאת. אני לא רוצה לחשוב בדרך הזאת... אני שונאת כשהוא גורם לי לחייך ככה. אני שונאת כש-- ״אלנור״ קול הוציא אותי מהמחשבות שלי והסתכלתי למעלה מהמחברת שירבוטים שלי. ״מה? כן״ אמרתי ושמתי לב שרק אני והבוסית שלי היינו שם. ״הישיבה נגמרה״ היא אמרה מבולבלת וניערתי את הראש. ״אה.. כן.. אני.... כן אני יודעת״ אמרתי וקמתי עם הדברים שלי ויצאתי. לעבוד פה היה פשוט מטורף. נתקלתי באנשים כל כך חשובים וזה היה מדהים! יצא לי לראות איך הכל מתנהל מאחורי הקלעים וזה כל מה שחלמתי עליו אי פעם. ידעתי שזה כל כך הולך לעזור לי בעתיד אם באמת אחליט להמשיך לעסוק בזה. כולם פה היו כל כך רציניים ועסוקים ולא היה הרבה מקום לטעויות, בטח שלא למתמחים כמוני.