החבר הכי טוב של אחי - פרק 64

25.8K 1K 60
                                    

***נקודת המבט של ג'ייק***

בכל התמונות לא הייתה אחת שנראתי בה עצוב או כועס, זה היה פשוט מדהים... לא זכרתי כלום מזה, אבל יכולתי להזכר בהרגשה שהרגשתי בכל תמונה ותמונה. בכולן פשוט שמחתי.
הייתה תמונה אחת שלה בגיל קטן, כשהיא יושבת עלי שגם אני בעצמי נראה בערך בן עשר. הלוואי והייתי יכול לזכור משהו בכלל מהילדות שלי... אבל לפחות אני יודע שהיא הייתה טובה. אני זוכר חלקים מאוד קטנים, ודמויות מאוד מעורפלות. אבל בקושי באמת זוכר משהו..
אבל כן זכרתי את ההרגשה, אני נשבע שיכולתי להרגיש את הסיטואציה בקצות האצבעות שלי, וזה היה כל כך מוזר.
תמונה נוספת שעברתי עליה הייתה בחג המולד, רואים אותה מכריחה אותי ללבוש את הכובע האדום והמגרד הזה. אפילו כשאני לא זוכר את זה אני יודע שתמיד שנאתי אותו, אבל כנראה שכבר אז לא יכולתי להגיד לה לא.
באף תמונה לא נראנו זוג, כנראה שאף פעם לא היינו כאלה למשך זמן רב. אבל בכל התמונות, אני חייב להודות, נראתי כל כך מאוהב. אולי אפילו לא ידעתי את זה אז.
שמעתי את זרם המים נסגר ועליתי בחזרה אליה. מבין שהיא כבר לבושה בחולצה ארוכה וגדולה שנראתה עליה כמעט שמלה קצרצרה, שהסתירו מעט את המכנס הקצר שלה.. הגשם נשמע מבחוץ דופק על החלון.
"אני עייפה" היא התלוננה כשהבחינה בי ואני לא יכולתי שלא לחייך. זה כל כך לא היא, זה ממש הצחיק אותי.
"את באמת צריכה קצת לישון.." אמרתי כשהובלתי אותה לכיוון המיטה שלה אבל היא התנגדה ללכת. "אני לא מצליחה להזיז את הרגלייםם. תרים אותי" היא התבכיינה ואני מיד הרמתי גבה. "זה מטר מכאן את רצינית איתי?" צחקתי אבל היא רק נשענה עלי ועצמה עיניים.. יופי של חיקוי התעלפות אלנור.. אוסקר.
נאנחתי עם צחוק קל אבל הרמתי אותה בכל זאת, מוביל אותה למיטה שלה שהייתה ממש כמה מטרים משם והכנסתי אותה פנימה. כיסיתי אותה בשמיכה והבטתי בה לכמה שניות ישנה. הסתכלתי על החדר הצבוע, שנראה אפילו טוב יותר עם כל הרהיטים בתוכו.
דיי ברור עכשיו למה היא שתתה.. וכבר הבנתי שזה בגללי... הלוואי והייתי יכול לזכור בשבילה. אפילו אם זה לא בשבילי, לפחות כדי להחזיר לה אותי. את עצמי האמיתי. זה בטח תיסכל אותה, ושנאתי את עצמי על זה. חשבתי שלהחזיר את עצמי לתמונה, ולאנשים שמסביבי, יעשה להם טוב... אני מניח שלאנור זה עשה רק רע, ואני שונא את זה...

לא רציתי להשאיר אותה ככה לבד, אז ירדתי למטה ונשכבתי על הספה. ניסיתי להרדם כל כך הרבה פעמים, אבל המחשבה כל כך הטרידה אותי. הרופא אמר לי שאני לא הראשון שזה קורה לו, ושיצאתי ממש בזול, אבל אין מה לעשות עם זה... אני אפילו לא זוכר מה קרה שם בקרב כשזה קרה. הבטתי בשעון שהיה מעל הטלווזיה, והוא עמד על ארבע וחצי לפנות בוקר. למה לעזאזל לא הצלחתי להרדם במשך ארבע שעות?
החלטתי לקום מהספה ויצאתי למרפסת לשאוף קצת אוויר ואולי לעשן איזו סיגרייה. הבטתי מסביב, כשהיה עוד חשוך לגמרי ונשמתי את האוויר הקפוא. העונה הזאת בשנה באמת קפואה פה כל כך... אבל זה עוזר לי לחשוב, אני אוהב את זה.

החבר הכי טוב של אחיWhere stories live. Discover now