החבר הכי טוב של אחי

שוב הפרק האחרון

***נקודת המבט של אלנור***

כולם ידעו מה קורה, אבל לאף אחד לא היה את האומץ לדבר על זה. אף אחד לא הוציא על זה מילה, לא שאל, לא התעניין, כלום... כולם ידעו, אבל כולם הכחישו שיש בעיה. החתונה הוקפאה, לא יודעת אם מצד ג׳ייק או אבי, פשוט ידעתי שהיא מוקפאת, וזה עשה לי כל כך רע.
לא הייתי מסוגלת לחזור לדבר עם טובי, עדיין רתחתי מעצבים. הוא יודע שזה יעבור לי מתישהו, אבל בינתיים אני צריכה ממנו מרחק כדי שלא אתפוצץ עליו. אף אחד לא דיבר עם אריאל על זה, לא סיפר לה ולא כלום. בלי שיחה על הנושא, כולם פשוט החליטו פה אחד להתעלם מהכל, ולהמשיך הלאה, כולם פחדו מדי לתת לזה יחס, כולם ידעו שזה נושא רגיש מדי. עד שנבין מה אנחנו עושים עם זה.

אומנם ג׳ייק ואני לא בדיוק היינו במצב של לדבר אחד עם השנייה... הוא לא יכל אפילו להסתכל עלי, אבל הוא כן רצה לבוא ולהיות עם אריאל, עד שנדע בכלל איך לספר לה. הרגשתי נורא.. הכל באשמתי. הכל. ברור שנתתי לו לבוא, הרגשתי מספיק אשמה, אבל הוא לא הסתכל עלי אפילו, לא דיבר איתי, לא החליף מילה.. ותהיתי אם אריאל מבינה שמשהו קורה. הרגשתי כל כך אשמה.
כשהוא בא הוא פשוט היה דופק בדלת ואני הייתי פותחת אותה, זאת הייתה מערכת היחסים ביננו... ועכשיו שוב, הוא בא לראות אותה... אז פתחתי את הדלת, הוא נעץ בי מבט שלא יכולתי להבין מה אומר, ואז מיד אריאל קפצה עליו. יכולתי לראות בעיינים שלו את הכאב כל פעם מחדש וזה עשה לי נורא. בפעם הראשונה שהוא ראה אותה מאז שידע ראיתי איך הוא מוזר איתה, ראיתי שקשה לו לעכל. ידעתי שגרמתי לו לפספס כל כך הרבה דברים וזה עשה לי נורא. הרגשתי נורא. אני בן אדם נוראי ולא מגיע לי בכלל להיות בסיפור הזה. מגיע לי להיות זאת שלא הייתה בתמונה חמש שנים.

"היי" הוא חייך אליה, ושנאתי לדעת שכל מה שאני מקבלת זה פרצוף פגוע ואדיש, והיא מקבלת מלא אהבה... אבל ידעתי שזה מגיע לי.
לא התערבתי בכלום, למרות שכל כך רציתי. הם ישבו בחדר שלה ושיחקו בכל מיני דברים מטופשים שאריאל הכריחה אותו לשחק איתה, אבל יכולתי לראות שהוא נהנה מכל שנייה איתה. לעזאזל רציתי פשוט... פשוט לא להתקיים.

לא רציתי להשגיח עליהם כל כך, רק רציתי לשמוע קצת... איך הוא מגיב. איך היא מגיבה.. מה קורה בינהם.. רק רציתי שהכל יהיה בסדר.
"ג׳ייק?" פתאום שמעתי אותה שואלת בקול רך. הוא שתק וחיכה שהיא תשאל. "אתה חושב שאבא שלי יחזור מתישהו?" הלב שלי מיד קפא, ועמדתי שם במבוכה צופה בהם. ג׳ייק סובב את הראש אלי למבט מכאיב במיוחד, ואז הסתכל חזרה לאריאל. הוא שונא אותי.. הוא פשוט שונא אותי ובצדק. "אני לא יודע אריאל... בואי נצא לאכול אוקיי?" הוא שאל והיא מיד הנהנה עם חיוך.

"תלבשי מעיל אריאל" אמרתי בשקט והיא עשתה כמו שביקשתי. וג׳ייק יצא החוצה מהחדר אלי בזמן שאריאל לקחה מעיל ונעלה נעליים. ״מתי את מתכוונת לספר לה?״ היא שאל ולא האמנתי שהוא באמת מסוגל לדבר איתי. ידעתי שחיים לספר לה. ״מתי שתרצה״ אמרתי כשידעתי שאין לי יותר מילה בנושא... עשיתי מספיק. אריאל יצאה מהחדר והם הלכו לכיוון הדלת.  "ביי אמא" היא נתנה לי חיבוק ונשיקה יבשה על השפתיים.
הם פתחו את הדלת אבל אריאל עצרה. "למה אתה לא אומר לה ביי? אתם ברוגז?" הקול החמוד שלה גרם לשנינו להסתכל אחד על השנייה במבוכה. "לא... לא אנחנו בסדר אריאל.. תלכ—"
מיהרתי להגיד אבל ג׳ייק התקרב אלי, ושם את היד שלו את המאחורי הראש שלי כדי לקרב אותו אליו, ונתן לי נשיקה מפתיע ומתמשכת במצח, זה היה חם כל כך, לא רציתי שיפסיק. "ביי אלנור" הוא אמר בשקט והם שניהם יצאו החוצה מהדלת, משאירים אותי לעמוד שם מופתעת ולהתחנן לעוד קצת מהריח שלו שיישאר לפני שהוא נעלם יחד איתו כשהדלת נסגרה.
אני כל כך שונאת את הרגשות המעורבים שיש לי כל פעם כשהוא ליידי.... או עוד יותר כשהוא מתקרב אלי... למה לא משנה מה, נחנו לא מצליחים להתרחק אחד מהשנייה?