***נקודת המבט של אלנור***
הרגשתי כל כך רע עם עצמי. זה לא שלא באתי להיפרד כי כעסתי! לא באתי להיפרד כי לא הייתי מסוגלת. לא יכולתי להגיד שלום! פחדתי להגיד, פחדתי מהמשמעות של זה. זה אגואיסטי כל כך ואני יודעת שהוא חיכה לי שם, ולא באתי... אני כל כך מצטערת על זה. הרגשתי כל כך מתוסכלת בימים האחרונים. בעיית העצבים שלו הרגה אותו, לא ידעתי איך להתמודד עם זה, וברגע שהוא עצבני אין עם מי לי לדבר, זה כאילו שג'ייק נעלם ומישהו אחר שרק רוצה לפגוע מופיע, ואני רק מחפשת את ג'ייק שיבוא להציל אותי ממנו, זה משגע אותי... לא הצלחתי להתמודד עם זה יותר.
לא ישנתי מהיום בו עזב. לא הצלחתי להירדם, הכי הרבה שהצלחתי לישון היה שלוש שעות פחות או יותר. עבר כבר כמעט חודש, כל הזמן חשבתי רק על מה שקורה, והייתה לי הרגשה רעה מדי בבטן. התקשרתי כל יום, וידעתי שהוא לא יענה, אבל בכל זאת כשהועברתי לתא קולי התחרפנתי. התקשרתי שוב ואז שוב אבל אז אמה התעקשה שארגע. החוסר ידיעה הזאת הרגה אותי כל כך.
״את רוצה שאכין לך אוכל?" טובי שהיה בחופשת סימסטר שאל אותי, יושב לידי בסלון. רק בהיתי בחלון על הקיר שלידי והתפללתי שיתקשר כבר. הפלאפון היה אצלי חזק ביד ומחובר לטעינה עשרים וארבע שעות ביממה. הרגשתי שאני מתחרפנת.
"לא" עניתי בשקט בלי להסתכל עליו. הוא נאנח והניח יד על הירך שלי. "את חייבת לאכול אלנור. אני מכין לך אוכל" הוא אמר ונעמד אבל לא היה לי כוח להגיב. פשוט התעלמתי והמשכתי לבהות ולחפור לעצמי במחשבות.
"אלי את חייבת להרגיע את עצמך, תשתחרי טיפה.. אני בטוחה שהוא בסדר" אמה אמרה אבל התעלמתי. "הוא לא" אמרתי בטוחה בעצמי. "הוא בעצמו אמר כל הזמן כמה הוא יודע לשמור על עצמו" גם ונסה נסתה לשכנע אותי.
"הוא לא! משהו לא בסדר הוא היה מתקשר עד עכשיו!" הרמתי את הקול ופתחתי את הפלאפון כדי לנסות לחייג שוב. אמה לקחה ממני מהר את הפלאפון לפני שהספקתי לחייג "את בעצמך יודעת שהסיכוי שייתנו לו להתעסק עם הפלאפון עכשיו הוא אפסי! פשוט תנשמי" היא אמרה מחבקת אותי, אבל זה לא הרגיע בכלל. רציתי להקיא, רציתי לעשות משהו שיוציא את הלחץ הזה ממני. רציתי לראות אותו והייתי נותנת הכל כדי להחזיר את הזמן אחורה וללכת להיפרד ממנו.
טובי הניח מולי צלחת מלאה באוכל, אבל לא הייתי מסוגלת לגעת בזה בכלל. לא יכולתי לאכול כלום כרגע. "אני מתחנן אלנור תאכלי" הוא אמר לי אבל לא היה לי אפילו את הכוח להתווכח.
המשכתי להסתכל מהחלון ופתאום התיישרתי כשראיתי מכונית משטרה מחוץ לבית שלנו, ויצאו ממנה שלושה חיילים ושני שוטרים. ג׳ייק?? מיד קפצתי ומיהרתי לצאת מהדלת, אבל כשפתחתי את הדלת הבנתי שזה לא היה ג׳ייק, והייתי מבולבלת. לאחד מהחיילים היה דרגה של מפקד, ולשניים האחרים של סמ״ל. הם עמדו מול דלת הכניסה של הבית של ג׳ייק, ובת׳ בדיוק פתחה להם, הרגשתי מבולבלת והתקרבתי אליהם כדי לראות מה קורה. טובי ונסה ואמה מיהרו לבוא אחרי שלא הבינו לאן אני הולכת. התכוונתי לשאול מה קורה בזמן שהמפקד דיבר אל בת׳ אבל נעצרתי כשהיא נפלה בבכי על הריצפה, והופתעתי לראות אותה ככה. לא ידעתי מה לחשוב על זה והלב שלי נעצר. העור שלי הצתמרר כשהראש שלי היה מבולבל. טובי מיהר להתכופף אל בת׳ שבכתה כמו שבחיים לא ראיתי אותה. ועמדתי בהלם. ״אנחנו משתתפים בצערכם״ המפקד הניח את היד שלו על הכתף של תאו שהגיע לראות מה קורה, בזמן שהחזיק את הכובע הצבאי שלו בידו, צמוד לחזה שלו. לא אמרתי כלום, לא הבנתי מה. על מה הוא מצטער??
שמעתי את קולות הזעקה של בת׳ כשתאו התחיל לבכות ובחיים לא ראיתי אותו בוכה.
הכל היה כל כך מטושטש.
הרגשתי כמו ילדה קטנה שלא מספרים לה כלום והיא לא מבינה מה קורה. ״אלנור״ יצאתי מהבועה שלי כשהסתכלתי על אמה, כנראה היא קראה לי כבר זמן מה ולא הקשבתי. ״אני כל כך מצטערת״ היא אמרה עם דמעות כשהקול שלה נסדק והיא חיבקה אותי חזק. כולם בכו, וזה היה כל כך מוזר. בת׳ הייתה נראית נורא, יותר מנורא. הבכי שלה נשמע יותר כמו זעקות לעזרה מאשר עצב, ותאו בכה גם הוא כשניסה להרים אותה מהריצפה. טובי עמד ליד והכניס את הראש שלו בין שתי הידיים שלו, ונסה עמדה בצד עם ידיים מכסות את הפה ואת הדמעות של אמה הצלחתי להרגיש טוב על הכפתיים שלי.
היא משכה אחורה מהחיבוק והסתכלה עלי, העיניים שלה נזלו דמעות כשהיא הסתכלה עמוק לתוך העיניים שלי ולא הבנתי מה קורה. היא רק הסתכלה עלי עם פה עקום ועיינים אדומות ונוזלות, גורמת ללב שלי לצבוט כשלא רציתי להאמין למה שחשבתי. בהיתי בעיניים נוטפות הדמעות שלה ומיד הרגשתי שהעיניים שלי מתמלאות גם הן. ״לא..״ הקול שלי נסדק. זה לא היה הגיוני, זה לא מה שחשבתי, זה לא!
זה לא קורה!
דמעות כבדות ואטיות התחילו ליפול לי מהעיניים כשהייתי בשוק והכחשה מוחלטת. הכל היה מטושטש מהדמעות. איבדתי את היציבות שלי, לגוף שלי כבר לא היה כוח להחזיק אותי ונפלתי על הברכיים לאט.
לאט לאט הדמעות התחזקו כששמעתי את הבכי המצמרר של בת׳. הרגשתי שנאה ועצב בכל הגוף שלי. כל השכונה כבר יצאה לראות מה קורה אבל פשוט הרגשתי שאני בסרט רע. "לא.." מילמלתי לעצמי בין הדמעות. התחלתי לבכות כמו משוגעת. הכנסתי את הראש בין הידיים ונשענתי על הברכיים שלי עצמי. זה לא אמיתי, זה לא קורה..
"אני כל כך מצטערת אלנור" ונסה התכופפה לחבק אותי כשבכתה גם היא. אבל לא הייתי מסוגלת שיגעו בי עדיין, כל הגוף שלי היה מצומרר ולא הייתי יכולה להתמודד עם זה עכשיו. "הוא לא..-" מלמלתי. "הוא לא מת!" דחפתי אותה ממני כשצרחתי. בכיתי והשתעלתי ונחנקתי והכל ביחד. "הוא לא מת.." בכיתי בתוך הידיים של עצמי. הרגשתי חור ענק בלב. העיניים שלי נהיו שחורות, לא הצלחתי להרגיש שום רגש, מלבד כעס. כעס על עצמי. "לא אמרתי שלום... לא נפרדתי!" צעקתי לעצמי עם בכי כל כך כבד. אני יודעת שבטח נראתי כמו משוגעת כרגע, אבל זה רק הצדיק את מה שבאמת הייתי.
השתגעתי....
YOU ARE READING
החבר הכי טוב של אחי
Romanceתכירו את אלנור, נערה בת 16 וחצי, שמתגוררת בארצות הברית- בוסטון. חיה עם ההורים ואח גדול בן 18 וחצי. מה קורה כשמתפתחים הרגשות בינה לבין ג׳ייק- החבר הכי טוב של אחייה טובי, במיוחד כשמה שג׳ייק לא יודע, זה שאלנור פיתחה אליו רגשות כבר דיי הרבה זמן.
