החבר הכי טוב של אחי

החבר הכי טוב של אחי - פרק 60

***נקודת המבט של אלנור***

עברו חודשיים מאז, וכולם מנסים להתנהג כאילו הכל בסדר, למרות שאנחנו יודעים שזה לא. זה קשה, ולגמרי משתדלים בשביל ג׳ייק. המון כתבי חדשות שונים הציקו למשפחה שלי ולמשפחה של שלו במטרה לסקר את הסיפור המוזר הזה של החייל שאיבד את הזיכרון וחזר למשפחתו אחרי ארבע שנים, אבל לא הסכמנו, היינו צריכים את הזמן שלנו. אף אחד לא היה מוכן לדבר על זה עכשיו.
״נו את יוצאת?״ ונסה שאלה כשישבנו על הספה בחנות שמלות הכלה. שוב חזרתי הביתה, אבל הפעם בשביל אירועים קצת יותר מרגשים.
היו כאן המון שמלות מדהימות ומה שאני אוהבת בחנויות האלה הוא שהריצפה עשויה משטיח כדי שהשמלות לא יגררו על ריצפה מלוכלכת. לא יודעת למה, אבל זה החלק האהוב עלי.
"רגע!" אמה צעקה ויכולתי לשמוע שהיא מתרגשת.
כעבור כמה שניות היא יצאה מהווילון, לבושה בשמלת סטרפלס, לבנה כמובן. היא הייתה עבה ונפוחה, ממש כמו של נסיכות. הגוף שלה היה מטריף, משהו לא הגיוני. אני מודה שהיה לי קשה להתרכז במשהו אחר חוץ ממה שקרה, אבל השתדלתי כל כך. זאת החתונה של החברה הכי טובה שלי עם אח שלי הגדול. זה היה חשוב לי אולי יותר ממה שהחתונה שלי תהיה לי אי פעם.
"איך?" היא שאלה לא בטוחה כשעמדה מול המראה הענקית. ונסה ואני נעמדנו לידה ודיי גמגמנו. "מדהימה. אמה את פשוט.... אני עוד אבכה" ונסה התחילה ליילל כשצווחה ואמא של אמה לגמרי הייתה איתה בדעה.
אחרי שסיפרנו לונסה מה קרה היא הייתה בהלם מוחלט, היא לא האמינה. היא חשבה שאמה ואני עשינו יד אחת כדי לעבוד עליה, כאילו שאני אהיה מסוגלת לעשות דבר כזה. אבל רק אחרי שראתה את הכתבה בחדשות בנוגע לזה היא האמינה והייתה פשוט בשוק.

"לא, זאת לא היא" אמרתי כשידעתי בוודאות שזאת לא השמלה. כן אמה נראתה מדהימה ברור, אבל זאת לא הייתה עדיין היא. "מה? את בטוחה?" אמה שאלה כשהסתכלה עלי ונתנה שוב מבט במראה. "אני גם מסכימה, חכי, יש לי אחת שאני חושבת שתתאים בדיוק" המוכרת המבוגרת אמרה ומיד הלכה לאחד החדרים.
"את בטוחה שחודש יספיק?" אמה שאלה אותנו לחוצה ומיד חייכתי. "את רצינית? ברור שכן אמה ואנחנו כאן איתך, אנחנו נדאג להכל תפסיקי עם הלחץ" היא הנהנה בשקט כשידעה שאני צודקת. המקום שבו אמה וטובי רצו להתחתן היה מוכן לקבל אותם לעוד חודש, או לעוד שלוש שנים. ואמה כל כך רצתה להתחתן שם ואמרנו לה שנעשה הכל כדי להצליח לסגור הכל בחודש. אז הלכנו על זה.
"שמתי לך אותה בחדר, לכי למדוד" המוכרת אמרה ואמה מיד נכנסה לבפנים, אחרי כמה דקות, וקצת עזרה בלבישת השמלה מהמוכרת, היא יצאה החוצה, לבושה בשמלה עם כתפיות דקות, כיסוי חזה בצורת עלי כותרת לבנים, שחספו את הצלעות והצוואר. מתחת לחזה שלה הייתה מונחת רצועת בד נוצצת שהקיפה את גופה, ומשם ומטה השמלה התחילה להתנפח אבל רק מעט. זאת הייתה שמלה מדהימה!
"וואו" אמא שלה אמרה וחייכתי, ונסה הייתה חסרת מילים. עזרתי לה לעלות על הבמה הקטנה מול המראה בכדי לראות את השמלה טוב יותר. "בטוחות?" היא שאלה מחייכת. "מה את חושבת?" ונסה שאלה אותה. "שהיא מהממת" היא חייכה מרוצה.
"אנחנו ניקח אותה" חייכתי למוכרת שהנהנה בחזרה. "אכין לכן אותה, היא תהיה מוכנה ליום חמישי הבא" היא אמרה.
שילמנו בכניסה לפני שנכנסנו לג'יפ שלי. יותר נכון לג'יפ של טובי.. אבל אני אוהבת להעמיד פנים שהוא גם שלי. "טובי עדיין אצלך?" אמה שאלה כשהטנעתי את המכונית. כל כך מוזר לי מאז שטובי והיא עברו לגור יחד, ועכשיו הוא לא בבית כל הזמן, זה עצוב ושמח באותה המידה... אבל לפחות הם גרים לא רחוק, וממילא הוא עובד והיא ממשיכה ללמוד לתואר רוב הזמן.
"איך את חושבת שהוא חזר הביתה מאז שיצאנו? לקחנו לו את האוטו" צחקתי והיא משכה בכפתיים. לחצתי על הגז והתחלנו לנסוע. "מתי הולכים לראות שוב את המקום? כל ההכנות..." ונסה שאלה מתרגשת. "גם את דואגת? כבר אמרתי לכן שאני מטפלת בהכל" אמרתי אולי בפעם המאה היום. דיי מתיש להיות השושבינה הראשית, אבל זה כיף לגמרי. אמה גם ככה צריכה יותר עזרה, לאמא שלה לא הכי קל לתפקד בעצמה בכדי לעזור לה בדברים האלה, ואני רק שמחה למלא את תפקיד החברה הטובה שלה.
הורדתי את ונסה בבית והמשכנו אמה ואני חזרה לבית שלי. החנתי את המכונית ושתינו יצאנו מהרכב. נכנסנו לתוך הבית והופתעתי למצוא את ג'ייק בסלון עם טובי ואני עדיין לא מאמינה שאני פשוט רואה אותו יושב אצלי בבית.
הם מנסים להתחבר בחזרה דיי מהר, אחרי הכל הם תמיד יישארו חברים הכי טובים.. אני יודעת שלטובי קשה, אבל הוא משתדל. חוץ מזה, הוא אסיר תודה. אני לא יודעת איך הייתי מגבה אם הייתי מאבדת את אמה ואז מקבלת הזדמנות להחזיר אותה אלי שוב. ועוד ממש לקראת החתונה שלי. זאת תהיה המתנת חתונה הכי מושלמת בעולם.
"נו, איך היה?" טובי שאל כשנכנסנו אבל אני מיד חתכתי למטבח, מנסה להמנע מקירבה לג'ייק. אני יודעת שאני לא יכולה לברוח ממנו לנצח, אבל בינתיים זה מה שאני מעדיפה לעשות. "מצאנו" אמה חייכה מאוזן לאוזן כשדילגה לטובי בסלון ובסופו של דבר התיישבה עליו. הבטתי בהם מהמטבח כששתיתי מפחית קולה שהייתה במקרר. "ומתי אני אזכה לראות אותה?" טובי החזיק את אמה עליו. "בחתונה!" היא ישר צעקה. "אבל אני רוצה לראות אותה לפניי" טובי התחנף אליה והיא רק דחפה לו את הפנים אחורה מלתת לה נשיקות. הם היו זוג מדהים לעזאזל כל כך קינאתי.
הסתכלתי עליהם עם חיוך עד שהבחנתי שג'ייק מסתכל עלי כבר זמן מה. מיד הורדתי מבט והלכתי לזרוק את הפחית שלא סיימתי. התכוונתי לחזור חזרה אבל נתקלתי בג'ייק שבדיוק נכנס למטבח. "אז מתי את מתכוונת להיכנס לשמלת כלה?" הוא שאל כשהסתכל למטה עלי ונגס בתפוח שלקח.
"לטעמי עוד מוקדם... וכשאמצא את החתן מן הסתם" מלמלתי כשלא ידעתי מה להגיד. "נו, ויש מישהו באופק?" הוא שאל ואני ישר נרתעתי. "לא, חוץ מזה אמרתי לך זה עוד מוקדם לי..." אמרתי כשהתכוונתי ללכת משם אבל הוא מיד עצר אותי. "היי חכי רגע"
"ג'ייק כבר אמרתי לך שאני לא מוכנה לחזור לעבר, אני כבר יותר מדי פגועה בשביל זה. זה נזק בלתי הפיך אני מצטערת" כבר נמאס לי מהתחושה הזאת, וג'ייק רק מקשה עלי להתרחק אפילו יותר. אני תמיד אוהב את ג'ייק. אבל אני מפחדת מדי בשביל לחזור אחורה. עברתי משהו שאני לא חושבת שאהיה מסוגלת לעבור שוב, זה יהיה כמו לאבד אותו עוד הפעם מההתחלה, רק מהציפייה למשהו שכנראה לא יהיה כמו שהיה.
"את מפחדת, הבנתי.. אני מבין את זה ואני מצטער אוקיי?" הוא התחיל. "תראי.. אמרת שלפני כל זה היינו חברים טובים, נכון?" הוא שאל ואני הנהנתי ללא ברירה. "אז אפשר לחזור להיות לפחות זה? איבדתי מספיק.. אני לא רוצה לאבד גם אותך בגלל כל מה שקרה. אז.. את מוכנה לפחות לזה?" הוא שאל בשקט ואני נאנחתי מעט. אולי זה רק לטובה, וחוץ מזה, אני יודעת שגם אני לא רוצה לאבד את ג'ייק. שוב.
"בסדר.." הנהנתי והוא ישר חייך וחיבק אותי חזק כשהרים אותי ומיד פלטתי צרחה עם צחוק כשחיבקתי אותו בחזרה. זה היה מדהים... לחבק את ג׳ייק. מי היה מאמין.
"אמרתי לך" שמענו את טובי אומר לאמה מהסלון כשהתקרבנו ואני מיד הרגשתי את הלחי שלי מתחממת מעט.. יודעת שהוא מדבר עלי ועל ג׳ייק כשהיה כנראה משוכנע שמשהו ייקרה. "לא.. אנחנו רק חברים טובים. זה לטובה" מלמלתי כשניסיתי להסתיר את הפרצוף האדום שלי. "בינתיים.." ג'ייק אמר ואני מיד הרבצתי לו. "אני צוחק אני צוחק!" הוא מיד התגונן כשצחק, ומשום מה זה הצחיק את כולם חוץ ממני. למרות שאני חייבת להודות שחיוך קל ברח לי מהשפתיים.

זה היה כל כך מוזר שלא היה אפשר להסביר את זה. ידעתי כמה זר הוא בטח מרגיש אבל עם זאת הוא כאילו הרגיש בבית... לא האמנתי שאנחנו באמת עוברים את זה ולא ידעתי אם זאת מתנה או פשוט עוד עונש.