החבר הכי טוב של אחי

החבר הכי טוב של אחי - פרק 28

***נקודת המבט של אלנור***

עבר יותר מדי זמן.. הרבה יותר מדי. אפילו לא ניסיתי להמשיך הלאה, לא הייתי מסוגלת, וגם לא רציתי.. במשך כל החודשיים האלה מאז שג'ייק התגייס הוא לא חזר הביתה... אני מקווה שזה לא יהיה כל הזמן ככה מעכשיו. למרות שאני יודעת שזה לא אמור לשנות לי מתי ג׳ייק חוזר, אני צריכה להמשיך הלאה, וזה לא הכי מצליח לי כשאני מדברת איתו כל הזמן. פעם בשלושה ימים יש לו שעה אחת בלילה שבה הוא יכול לדבר עם אנשים בפלאפון ולהתעדכן, ואני תמיד מוצאת את עצמי יושבת מול הפלאפון ומחכה, כי אני יודעת שהוא יתקשר. לפעמים אנחנו אפילו מנצלים את כל השעה, לרוב לא.. יש לו עוד אנשים לדבר איתם ולא בא לי לתפוס את כל הזמן.
הוא סיפר לי שבינתיים קשה, אבל עוברים את זה, ומתרגלים.. הוא סיפר לי על האימונים שהוא עובר ועל איך שולחים אותם ממקום למקום. בעוד שבוע הוא ידע לאיזה חיל שולחים אותו וזה החלק הכי מלחיץ כי אחרי שהם מסיימים הכשרה הם כבר יכולים להתחיל להשתתף בכל מיני מבצעים וזה פשוט מעורר חרדה. אבל די, אני לא חושבת על זה, אני מתכחשת לזה עד שהרגע יגיע...

לפחות אחרי שהוא ישתבץ תהיה לו שעה אחת לפני השינה בכל יום בה הוא יוכל להיות עם הפלאפון ודיי ציפיתי לזה.
יום הגיוס היה החלק הכי קשה.. נסענו יחד איתו לתחנת הרכבת שמשם ג׳ייק היה צריך לנסוע. היינו שם המשפחה של ג'ייק, אני, טובי ושאר החברים הקרובים שלו. ההורים שלי לא הגיעו כי הם בכלל עדיין בגרמניה, נסעו כמה ימים לפני לפגישת עסקים, אבל הם כבר דיברו איתו בפלאפון.

הכל היה בסדר, עד שהרכבת של ג'ייק עמדה להגיע. הוא לקח עליו את התיק הגדול שלו ונפרד מאיתנו. אמא של ג'ייק עדיין לא הפסיקה לבכות, ואני ניסיתי להחזיק את הדמעות חזק, למרות שלא הרגשתי כאילו אני עומדת לבכות, אבל ידעתי שזה יגיע אחרי זה כשאבין..
אני יודעת שבת׳ אף פעם לא רצתה שג'ייק יתגייס, אבל כמו שהוא אמר מליון פעמים, זה פשוט חלק ממנו שהוא חייב ורוצה למלא. אבא שלו עמד לצידנו וכמעט ולא דיבר. אבל הוא תמיד היה כזה. לעומת זאת אמא של ג'ייק שכל הזמן שאלה אם הוא זכר לקחת מטען וגרביים ועוד המון דברים אחרים.
"אני אחזור יותר מהר משתשימו לב" ג׳ייק אמר כשחיבק את אמא שלו. אחרי זה אבא שלו נתן לו גם הוא חיבוק גדול והוא מיד עבר לטובי כשהחליף איתו ועם שאר החברים שבאו כמה מילים. פשוט מצאתי את עצמי מגיעה לנקודה שלא רציתי להיות בה.. הפרידה שלי ממנו.
הוא נעמד מולי בשקט והלב שלי דפק כל כך חזק. זה היה מוזר במיוחד כשזה קרה ליד טובי, שאיתו אני עדיין לא מוכנה לדבר עד שארגע ממה שקרה.
הוא ליפף את הזרועות שלו סביבי והכניס אותי לתוך חיבוק אחד אחרון. הריח שלו, המגע שלו, הכל אני מאבדת ברגע אחד... אני נפרדת מזה לכל כך הרבה זמן. מצד אחד הייתי רגילה, היינו פרודים כבר זמן מה אבל מצד שני זה לא היה אותו הדבר. עכשיו הוא באמת לא יהיה פה.
הוא משך אחורה מהחיבוק וקרץ לי כדי לגרום לי לחייך, ובאמת חייכתי קצת "הנה זה" הוא חייך כשלחץ עם האצבע על הגומה שלי, גורם לדמעות שלי לחנוק לי את הגרון כשנאבקתי בהן. "הרכבת שלי הגיעה" הוא אמר כשהסתכל למטה עלי, הרכבת שלו באמת נכנסה לתחנה אז הוא נתן לי חיוך אחרון לפני שהשאיר לי נשיקה על הראש. הסתכלתי על הרכבת הגדולה בזמן שג׳ייק נפרד בפעם האחרונה עם כולם ונישק שוב את אמא שלו ואת זואי אחותו במצח לפני שהרים את התיק ונכנס לרכבת. היא נסגרה והתחילה לנסוע.
וזה היה הרגע השנוא עלי... חוסר הידיעה לגבי מתי אראה אותו שוב...