החבר הכי טוב של אחי

החבר הכי טוב של אחי - פרק 66

***נקודת המבט של אלנור***

לבשתי מעלי את הסקיני הבהירות וגופייה לבנה ארוכה. מעל זה לבשתי את הסוודר האפור שלי ונעלתי מגפיים שחורות גבוהות. הבטתי בחלון ושמתי לב שגשם קל מתחיל, וכשפתחתי אותו הבנתי כמה קר בחוץ, אז החלטתי לשים מעלי את המעיל הבד שלי וחבשתי כובע צמר והרגשתי אותו לצד עגילי החישוק שלי, וכבר הרגשתי מחוממת יותר. הנחתי בתיק את הפלאפון והמפתחות לבית לפני שנעלתי את כולו ויצאתי החוצה. היה קר ממש בחוץ.
ג'ייק כבר חיכה עם האוטו השחור מולי ומיד נכנסתי אליו. מרגישה את החום שהגוף שלי מקבל בחזרה והשקט מהרוח הקרה שבחוץ. "היי" הוא חייך אלי כשגם הוא היה נראה לבוש טוב. "בוא נגמור עם זה.." מלמלתי והוא צחקק טיפה לפני שנסע. למה הוא שמח?? אני מנסה להיות מגעילה אליו כדי שיתרחק ממני וזה לא נראה לי עובד טוב אם זה משעשע אותו. נסענו ונסענו, והדרך לא נגמרה. הכל מסביב כבר התחיל להיות לבן, אבל השלג לא היה נראה כבד. "לאן אנחנו נוסעים בכלל?" שאלתי מתחילה לאבד סבלנות. בהתחלה חשבתי שאנחנו נוסעים לקנות מכונית אבל אחר כך כבר הבנתי שכנראה זה לא מה שהולך לקרות היום. "את תראי.." הוא אמר כשלא הוריד את העיניים מהכביש.
הרעש של הווישרים שעל השימשה התחילו לחרפן אותי יותר ויותר. במיוחד שהנסיעה הייתה שקטה וכמעט הוציאה אותי מדעתי.
פתאום שלג כבד התחיל לרדת, בבת אחת, ולאט לאט הנסיעה שלנו האטה. "למה אנחנו מאטים?" שאלתי מבולבלת כשהתסכלתי מסביב ולא הצלחתי לראות כלום. "אי אפשר לנסוע על כמות כזאת של שלג" הוא אמר מנסה ללחוץ על הגז אבל אז פתאום המנוע כבה. "ג'ייק" אמרתי מבולבלת כשהוא ניסה להתניע את המכונית שוב ושוב אבל היא לא זזה. הוא פתח את הרדיו אבל לא הצלחנו כמעט לשמוע כלום כשהכל היה מקוטע, ולרגע שמעתי משהו על ׳סופת שלגים׳. "נתקענו" הוא סוף סוף נכנע כשישב אחורה אל המשענת. "מה זאת אומרת נתקענו??" התחלתי להכנס ללחץ. "תרגעי אלנור, תנסי את הפלאפון שלך תגידי לי אם הוא קולט משהו" הוא אמר ופתחתי את הפלאפון, אבל שום קליטה לא הייתה ונאנחתי, הוא כבר הבין לבד. "תחכי כאן, אני הולך לבדוק אם יש כאן בסביבה מקום או חנות כלשהי שאפשר להתקשר ממנה שיבואו לגרור אותנו" הוא פתח את הדלת נותן לקור המטורף הזה להכנס למכונית.
"לא אל תשאיר אותי כאן לבד!" מיד נלחצתי כשתפסתי לו את הזרוע והוא צחקק. "את מעדיפה לצאת לקור איתי ולקפוא?" הוא שאל ואחרי שחשבתי על זה קצת עזבתי לו את היד ונאנחתי. הוא יצא מהמכונית מכניס קור מטורף לתוך הרכב וסגר את הדלת מאחוריו לפני שנעלם לתוך הערפל והשלג הלבן. זה היה מטורף, לא ראיתי כלום. יכולתי רק לשמוע את הרעש של הרוח ועכשיו במיוחד מאחר שהמזגן והווישרים לא פועלים כדי להשמיע רעש נוסף. זה היה באמת דיי מלחיץ להשאר כאן לבד באמצע שום מקום כשאני לא רואה שום דבר סביבי.
ניסיתי שוב לחפש קליטה בפלאפון אבל כלום.. אפילו לא קצת. פתאום הדלת נפתחה וג'ייק נכנס פנימה מוציא אוויר ומלא הדי קור מהפה שלו. "נו, יש כאן משהו??" שאלתי לחוצה. "יכולים לבוא לחלץ אותנו רק מחר בבוקר, עומס השלג גדול מדי אפילו בשביל משאיות החילוץ" הוא אמר ונאנחתי. "אז מה עושים?" שאלתי לחוצה, אבל קול קטן בי אמר לי שאין לי מה לדאוג. אני כאן עם ג'ייק... זה ג'ייק... אין לי אף פעם מה לדאוג כשאני איתו, עם כמה שאני שונאת להודות בזה.. אני יודעת שהוא תמיד יטפל בי כמו שצריך. עם זיכרון או בלי זיכרון. "קודם כל נתחיל בזה שתנשמי עמוק ותפסיקי להלחיץ את עצמך" הוא אמר ונאנחתי. "דבר שני יש כאן צריפים להשכרה כמה מטרים מפה, ככה הבחור בחנות אמר. נישן באחד מהם עד מחר.. למזלנו יש מקום" הוא אמר ואני הרמתי גבה. עד מחר?? כאן?? "אני לא הולכת" אמרתי מיד משלבת זרועות והוא היה מבולבל. "מה?" הוא שאל כשהתכוון לצאת מהמכונית אבל עצר. "כל זה קרה באשמתך! אני בכלל לא רציתי לבוא לאן שזה לא יהיה! ועכשיו אנחנו צריכים להשאר בצריף ישן עד שיבואו לגרור אותנו מחר?? אני לא הולכת לשם!" אפילו כבר לא ידעתי מה אני מדברת מהלחץ. השתגעתי ממנו!