החבר הכי טוב של אחי

החבר הכי טוב של אחי - פרק 18

***נקודת המבט של אלנור***

קשה לי להאמין שעבר עוד שבוע, ועדיין לא סיפרנו כלום לטובי.. אני מרגישה כמו אחות נוראית. איך אני יכולה לעשות לו את זה? בנוסף לזה, זה מפריע עוד לכל כך הרבה דברים... אני כל כך רוצה לספר להורים שלי, ולהביא אותו הביתה לארוחות גם בלי שהמשפחה שלו תצטרף, וכשהיא כן מצטרפת אז לא לפחד לשבת לידו ולנשק אותו ליד המשפחות שלנו. זה הציק לי... הציק לי שפחדתי מהתגובה של טובי יותר מדי, עד שאני לא מסוגלת בכלל לספר לו.
אני יודעת שבמוקדם או במאוחר אני אהיה חייבת... אני רק מחפשת את המילים... או את האומץ. ג'ייק ממש לחץ עלי בימים האחרונים שנספר לו, הוא הבין שזה מוגזם ואנחנו דוחים את זה יותר מדי. היו לו רגשות אשמה מטורפים והוא בקושי היה נראה נלהב לבלות איתי או אפילו לראות אותי.. אני יודעת שזה לא בגללי... זה לא זה, המצפון שלו פשוט אכל אותו כל כך, ואני מרגישה כל כך אשמה לגבי זה... הבטחתי לו שנספר לו. מחר נספר לו... אולי מחר. בינתיים אני פשוט מחפשת איך לעשות את זה.

"אני בחוץ.." ג'ייק אמר לי בפלאפון, ויכולתי לשמוע בקול שלו שהוא עדיין מלא ברגשות אשמה, נאנחתי ונתקתי. יצאתי החוצה מהבית, בודקת שטובי לא מסתכל עלי במקרה משום פינה ויצאתי החוצה. רואה את המכונית של ג'ייק עומדת מולי ומחכה שאכנס. נכנסתי פנימה והתיישבתי לידו. הוא בקושי הסתכל עלי.. אבל הוא כן חייך חיוך קטן וטיפה מאולץ. "לאן אתה רוצה ללכת?" שאלתי כשנתתי לו אפשרות לבחור איפה נאכל צהריים. "פיצה ?" הוא ענה או יותר נכון שאל. הנהנתי וחייכתי חיוך קטן. הוא התניע את המכונית והתחיל לנהוג לכיוון הפיצרייה. הנסיעה הייתה מאוד שקטה, מדי שקטה. לא אהבתי את זה, וגם הוא לא, אבל זה ברור לשנינו שפשוט הרגשנו רע.
כשסוף סוף הגענו הוא החנה ויצאנו מהמכונית, מתקדמים לכיוון הפיצריה. הרגשתי את היד שלו גולשת באדישות לשלי. מצד אחד התעצבנתי שאפילו את היד שלי היה לו קשה להחזיר... מצד שני אני יכולה להבין אותו.. אין לי ממה להתעצבן. התיישבנו על הבר הדק אחד ליד השנייה לפני שהזמנתי לעצמי משולש פיצה עם תוספת גבינה וג׳ייק הזמין עם זיתים.

"אתה שקט היום.." אמרתי, למרות שידעתי למה, ״ואתמול, ולפני יומיים, ובכלל כל השבוע" המשכתי. הוא הרים את המבט שלו אלי וחשב מה להגיד. אני לא יודעת אם הוא נראה מצטער או מיואש. "אני יודע.. אני מצטער, קצת קשה לי.. אני אנסה להתגבר על זה אני מבטיח" הוא אמר מיד. ידעתי שהוא מפחד שאם הוא לא יתאמץ אז אני אברח, אבל זה ממש לא נכון, אני יודעת שהוא מתבאס על טובי, אני לא צריכה שהוא יעשה את עצמו שטוב לו. "אין לך על מה להצטער. אני מבינה.. אם כבר אני זאת שמצטערת." אמרתי והוא הנהן.
"מתי תספרי לו כבר אלי...? זאת אומרת... זה פשוט כבר לא תמים יותר, יש לי רגשות אשמה שזורמים בכל הגוף. קשה לי לשקר לו. אני לא רוצה לשקר בכלל בקשר לזה" הוא אמר. הבנתי והנהנתי. קשה לי לראות שהוא סובל בגללי.. עכשיו אני מרגישה אשמה. אני יודעת! צריך לספר לו אני יודעת! זה יותר קשה ממה שכולם חושבים...