החבר הכי טוב של אחי

החבר הכי טוב של אחי -פרק 27

***נקודת המבט של אלנור***

הייתי כל כך עצבנית.. כל כך מבולבלת. רציתי לצרוח על טוב כל כך, אבל כל מה שעניין אותי היה רק ללכת לדבר עם ג׳ייק. כל כך פחדתי שהוא לא יבין אותי ויכעס עלי על שהאמנתי לשקרים האלה. מוזר לי להבין שכל מה שחשבתי היה שקר, ושנאתי אותו בגלל דברים שהוא לא עשה. נגרם לי כל כך הרבה נזק וכאב לב בגלל טובי.. קשה לי להאמין שהוא מסוגל לעשות את זה. הוא כל החיים רק דאג לי ורצה שלא אפגע ובסוף הוא זה שעושה את זה?? לא האמנתי עליו!

טובי הסתכל עלי בדאגה אבל הוא לא עניין אותי. הכרחתי את עצמי להרגע לפני שקמתי מהספה והתקרבתי במהירות לכיוון הדלת. שמעתי את טובי אומר לי דברים מאחורי אבל העדפתי להתעלם. "לאן את הולכת??" הוא שאל קם אחרי אבל המשכתי ללכת. אני חושבת שהוא כבר יודע לאן אני הולכת.. מיותר בשבילו אפילו לנסות לדבר איתי עכשיו, הוא יודע שלא אענה לו. "חכי אלי יש עוד משהו שאת צריכה לדעת" הוא מיהר אחרי אבל התעלמתי ורצתי לכיוון הבית של ג'ייק. כל כך רציתי לראות אותו. לא עניין אותי שום דבר שיש לטובי להגיד.
הגעתי לפתח הבית של ג׳ייק ודפקתי על הדלת. אמא שלו פתחה לי עם חיוך רחב ונראתה מבולבלת טיפה. "היי אלי" היא אמרה לי וחייכתי חיוך מזויף, לא כי לא אהבתי אותה, היא מדהימה בעייני, אלא כי כל מה שרציתי עכשיו היה לדבר עם ג׳ייק ולא התרכזתי בשום דבר אחר. "ג'ייק נמצא?" שאלתי מנסה לנגב את הדמעות שלי כשהיא נראתה מבולבלת אבל הנהנה בכל זאת ונכנסתי במהרה.
מיהרתי לחדר של ג'ייק וקפאתי טיפה במקום כשראיתי אותו מכניסת החדר. היה לו תיק ענק בצבע ירוק כהה על הריצפה והוא בדיוק הכניס לשם כמה חולצות שלקח מהארון. הוא התרומם למעלה בחזרה מהתיק שעל הריצפה והיה מופתע ומבולבל לראות אותי. "היי" הוא אמר מבולבל מסתכל עלי ואני פשוט הייתי מבולבלת מדי כדי להתחיל לדבר. "מה את עושה כאן?" הוא שאל בקול רך. הלב שלי דפק חזק ואני לא יודעת אם זה היה מהריצה או מהאדרנלין או הכל ביחד והחזה שלי עלה וירד באופן מהיר מהרגיל.
״למה נפרדת ממני?" שאלתי בשקט לא ממש מבינה מה הולך כאן. מוזר לשנוא מישהו ואז להבין שלא באמת שנאת את מי שחשבת שאת שונאת כל הזמן הזה.. הכל הייתה טעות בתוך טעות, זה כבר היה דפוק. לא ידעתי איך להסתכל עליו הייתי צריכה הסברים.
"אלנור..." הוא נאנח. "טובי סיפר לי... איך הוא הכריח אותך להיפרד ממני" אמרתי מחפשת את המילים. הוא נראה מופתע, או מבולבל.. אולי אפילו טיפה מעוצבן? לא הצלחתי להבין כלום. הייתי כל כך מבולבלת לא ידעתי אפילו מה להגיד.

"אם רק היית מבינה את כל זה אתמול..." הוא אמר מתוסכל ואני מצאתי את עצמי מבולבלת. "מה?" שאלתי בשקט לא מבינה כלום. מה קורה כאן! הוא היה נראה כל כך מתוסכל כששיחק עם השיער ומתח את הזרוע שלו אחורה לעורף. "אלי אני... אני מתגייס" הוא אמר ואני הרגשתי את הלב שלי דופק טיפה חזק יותר עד שהייתי בטוחה שהוא נעצר. "מתי?" שאלתי בשקט מבולבלת. לא זזתי מהמקום שלי הרגשתי כל כך קפואה.
״אחרי שצעקת עלי אתמול בלילה הבנתי שזה לא הולך להשתנות.. אמרתי לעצמי שעדיף שלפחות אהיה רחוק ממך כדי שלא אצטרך לראות אותך כל יום ולדעת שאני הבן אדם השנוא עלייך בעולם, וכבר הייתי צריך להגיע להחלטה... וכבר לא היה לי בשביל מה להישאר פה.." הוא אמר מתוסכל והתעלם מהשאלה שלי. "מתי?" חזרתי על עצמי קצת פחות סבלנית. הוא נאנח והיה נראה כאילו פחד לענות לי. "מחר" הוא אמר בשקט מסתכל עלי ולא הצלחתי להבין מה המבט הזה אומר. אבל הוא התקרב אלי טיפה כשהבין מה המבט שלי אומר. "אני מצטער על מה שאח שלך עשה אלנור אבל אני לא יכול לבטל את מה שכבר קרה" הוא אמר והרגשתי את הדמעות שלי חונקות אותי בגרון. שוב??
הרגשתי כל כך כועסת, ופגועה ולא יודעת אפילו מה עוד הרגשתי. הסתכלתי עליו רותחת מעצבים אבל לא באמת הצלחתי להגיב בצורה כלשהי. הרגשתי פשוט אבודה כל כך, אבל לפי הפרצוף המיואש והמודאג שלו יכולתי לראות שהוא רואה את זה. אני לא יכולה להאמין שהוא עוזב... עוזב אותי ככה, שוב. הסתובבתי והתחלתי ללכת משם במהירות, יורדת מהמדרגות במהרה מנגבת את הדמעות. "אלנור חכי רגע" הוא מיהר אחרי במדרגות ועצר אותי בדלת. "בהצלחה ג'ייק, באמת" אמרתי בכינות פגועה ומיהרתי לצאת החוצה, חזרה אל הבית שלי, ולמזלי, הוא לא בא אחריי.. לא רציתי שיראה אותי בוכה שוב. אני בוכה כבר יותר מדי.
באמת איחלתי לו בהצלחה, כמה שיכולתי, ועם זאת עדיין רציתי למות מבפנים. פשוט לא האמנתי שזה קורה לי, הכל כל כך דפוק!
נכנסתי הביתה ומיהרתי לעלות לחדר שלי, אבל טובי מיהר לעצור אותי והרגשתי את עצמי מתחילה לרתוח מעצבים עליו. הוא בעצם הגורם לכל זה. הוא האשם העיקרי כאן. אני לא מאמינה שהוא יכל לעשות לי את זה!
"אלנור אני מצטע--" לא הייתי מוכנה אפילו לשמוע את מה שיש לו להגיד. והנה הדמעות התפרצו. "אני לא מאמינה שעשית את זה! מה הבעיה שלך טובי?! אני אפילו לא יודעת מה להגיד מרוב שיש לי כל כך הרבה! גרמת לבן אדם היחידי שבאמת אהבתי לעזוב. ואתה יודע מה הכי כואב?? זה שאני יודעת שהוא קיבל את ההחלטה הזאת בגללי! שנאתי אותו כל כך הרבה וצרחתי עליו כל כך חזק אתמול בלילה והכל היה בגללך! אני לא יכולה להאמין עלייך טובי... תעשה לשנינו טובה, ואל תנסה אפילו להצטער. זה לא ישנה כלום" אמרתי בוכה כמו משוגעת. הרגשתי את הלחיים שלי אדומות והעניים כמו נהר שוטפות את כל הפנים. עליתי לחדר שלי ופשוט טרקתי את הדלת ונעלתי אותה. סירבתי לחשוב על זה.. לא רציתי אפילו לדעת מה יקרה בלעדיו כאן עכשיו. מה יקרה במחשבות שלי כל יום.