*** נקודת המבט של אמה***
חיפשתי את אלי וונסה כדי לחזור איתן מבית הספר אבל הן לא ענו לפלאפון ולא ראיתי אותן בשום מקום. אז החלטתי פשוט ללכת ברגל לבד. שמתי אוזניות והתחלתי לצעוד לכיוון הבית. עדיין לא יצא לי לדבר עם אף אחת מהן כמו שצריך על מה שקרה לי וממש רציתי להוציא את זה מהלב שלי. ישנתי אצל אלנור באותו היום אבל היא נרדמה מוקדם, ואת ונסה בכלל לא ראיתי... הפעלתי פלייליסט אקראי מהפלאפון שלי והקשבתי למוזיקה כשצעדתי הביתה, בקושי שמה לב למה שקורה סביבי. אחרי שחזרתי הביתה ודיברתי עם אמא שלי היא התחרפנה לגמרי ודרשה לדעת הכל ונכנעתי וסיפרתי לה ואני חושבת שאני עכשיו צריכה קצת להתחיל להרגיע עם השטויות...
הסתכלתי הצידה לכביש כשהבנתי שמכונית מתחילה להאט כשהתקרבה אלי והלב שלי קפץ טיפה כשהבנתי שזה טובי. הורדתי אוזניה אחת ונעצרתי. "היי" חייכתי כשהוא נעצר לגמרי, מבינה שהוא עצר בגללי. "היי, צריכה טרמפ הביתה?" הוא שאל אבל לא רציתי להטריח אותו יותר מדי, הבית שלי ממש כאן. "לא אני בסדר, תודה" אמרתי "ודרך אגב, החולצה שלך אצלי... אביא לך אתה בהזדמנות" אמרתי כשנזכרתי בחולצה החלקה שלו שאיתה ישנתי אצלם בבית.
הוא חייך והסתכל עלי. "אז מעולה, אני אקפיץ אותך הביתה ובדרך אקח את החולצה" הוא חייך והרגשתי את הלחיים שלי נהיות אדומות. למה אני מסמיקה? זה טובי זה לא כאילו זאת הפעם הראשונה שאני מדברת איתו. הנהנתי כשהסכמתי ונכנסתי למכונית. התחלנו לנסוע לכיוון הבית שלי והנסיעה הייתה שקטה באופן מוזר. אני לא מבינה למה אני ככה לידו לחוצה ומסמיקה..? למה אני מתנהגת כאילו זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו? אולי זה רק כי היה סתם נחמד שהוא עזר לי בבית החולים והכל, לא יותר מזה.. זה לא מובן מאליו כשמישהו מציל אותך מדקירה על ידי חבר אובססיבי. כנראה הסתכלתי עליו קצת אחרת, הרגשתי אליו קצת יותר קרובה עכשיו.
אחרי שתי דקות שנראו דיי ארוכות של נסיעה הוא החנה את המכונית ליד הבית שלי והתכוונתי לצאת ממנה אבל הופתעתי לראות שהוא יוצא ממנה גם הוא, ותהיתי למה. לא הגבתי לזה בדרך כלשהי, פשוט נכנסנו בדלת הכניסה והוא חיכה בסלון, ככל הנראה מחכה בזמן שעליתי לחדר שלי להביא לו את החולצה. כשנכנסתי לחדר כמעט קיבלתי התקף לב. טום ישב על המיטה שלי גורם ללב שלי ליפול על הריצפה. כמו כל בחורה נורמאלית הייתי אמורה לשמוח שחבר שלה מחכה לה בחדר כשהיא חוזרת מבית הספר, אבל זה לא כזה לגיטמי אחרי שהוא כמעט דקר אותי למוות לפני כמה ימים, ולמרות שהפעם הוא לא היה עם סכין ביד, זה לא אומר שהוא הפחיד אותי פחות. קפאתי במקום ולא הצלחתי לדבר או לזוז. הוא גם לא זז. פשוט ישב שם והסתכל עלי.
״אני לא אפגע בך, אני נשבע.. אני רק רוצה לדבר." הוא אמר נעמד ואני ניסיתי לסגת לאט בצעדים אחורה. "איך נכנסת לכאן?" שאלתי מבוהלת והוא ניסה להתקרב אלי לאט אבל צעדדתי אחורה ממנו, הוא לא ענה על השאלה שלי. ״אני יודע שאת מפחדת אבל את לא מבינה אותי!״ הוא צעק גורם ללב שלי לדפוק חזק ופשוט לא ידעתי מה לעשות.
"תתרחק" שמעתי את הקול של טובי מהכניסה של החדר. לא יכולתי להסביר כמה אני מודה לאל שהוא היה שם, שוב. לא ידעתי אם זה צירוף מקרים מוזר או מזל מטורף... ככה או ככה פשוט ששמחתי שאני לא לבד וטובי כאן איתי.. זה גרם לי לפחד כל כך הרבה פחות.
YOU ARE READING
החבר הכי טוב של אחי
Romanceתכירו את אלנור, נערה בת 16 וחצי, שמתגוררת בארצות הברית- בוסטון. חיה עם ההורים ואח גדול בן 18 וחצי. מה קורה כשמתפתחים הרגשות בינה לבין ג׳ייק- החבר הכי טוב של אחייה טובי, במיוחד כשמה שג׳ייק לא יודע, זה שאלנור פיתחה אליו רגשות כבר דיי הרבה זמן.
