החבר הכי טוב של אחי

החבר הכי טוב של אחי - פרק 58

***נקודת המבט של אלנור***

קמתי בבוקר בכוח מהשעון המעורר. הראש שלי כאב והעיניים שלי שרפו. כל זה היה לפני שנזכרתי באתמול בלילה. זה היה נורא. לא בכיתי ככה כבר הרבה הרבה זמן. אבל יותר מזה, לא הרגשתי את המגע הזה שלו כבר הרבה הרבה זמן.
"איפה היית אתמול בלילה? דאגתי לך" רייצ'ל בדיוק נכנס לחדר אחרי שחזרה מהמקלחות כשאני עוד ניסיתי להרים את עצמי. "למה קמת כל כך מוקדם?" התעלמתי מהשאלה שלה כששאלתי אותה. "שכחת שאני גרה בניו יורק? זה סוף החודש, חוזרים הביתה" שיט.. שכחתי. באוניברסיטה שלנו כל חודשיים בסוף החודש יש חופשה, מה שלגמרי כיף מצד אחד אבל מצד שני אנחנו לגמרי מורחים את התואר ככה.
בכל מקרה יותר מדי דברים עברו עלי בימים האחרונים שכבר שכחתי על השאיפה שלי לחזור הביתה.
"כן.." אמרתי כשנעמדתי, מכינה את עצמי לצאת לצחצח שיניים במקלחות. "רוצה עכשיו לספר לי איפה היית אתמול שלא ענית לי כל הערב שלא נדבר על הלילה" היא חזרה על השאלה וידעתי שאני לא יכולה לברוח מזה.

"עם ג'ייק" מלמלתי כשהלכתי לכלי הרחצה שלי. "ג'ייק? ג'ייק ג'ייק?" היא שאלה מופתעת. "את מכירה עוד ג'ייק שאני מכירה?" שאלתי מנסה איכשהו בדרך כושלת לסטות מהנושא.
"מה עשית איתו עד שעה כל כך מאוחרת?" היא שאלה מסוקרנת ומבולבלת.
"הייתי... דיי נסערת.. ו... הוא הרגיע אותי" זה כל מה שהצלחתי להגיד. היא דפקה לי פרצוף מבולבל אבל נאנחתי. "אני מבטיחה לך שאספר לך הכל שנחזור.. אני... אני פשוט לא מסוגלת לדבר על זה עכשיו" מלמלתי והיא הנהנה. הכל היה בשבילי כל כך מוזר לא ידעתי עדיין איך לעכל את זה. אחרי שכל הסיפור הזה ייגמר אני אהיה חייבת פסיכולוג טוב מהטראומה שנגרמה לי. "טוב אני חייבת לזוז. נתראה כשנחזור, תהני מהזמן בבית" היא נתנה לי נשיקה לפני שיצאה החוצה עם תיק או שניים מהחדר.

רייצ'ל עוזבת תמיד מוקדם כי יש לה טיסה לתפוס, אבל אני תמיד מתחילה לצאת בשעות הצהריים המוקדמות כי זה בסך הכל כמה שעות נסיעה. הרבה שעות.. אבל עדיין זה הרבה יותר מהיר מכל הפרוצדורה של טיסה.
התקלחתי והתלבשתי אחרי שצחצחתי שיניים ולפני שלקחתי איתי את כל התיקים שארזתי ויצאתי מהחדר. הלכתי לכיוון בית הקפה שאני עובדת בו, כדי לקבל את הצ'ק של סוף החודש, כמו תמיד...
"זזתי נתראה" אנני אמרה לבוס שלנו וגם לי כשנתקלה בי ביציאה. "ביי" חייכתי אליה, למרות שלא הייתי ממש במצב רוח לכלום. עדיין הייתי בהלם היסטרי מאתמול. אני לא בטוחה כמה עוד אוכל לשאת איתי...
"עבודה טוב אלי, נתראה עוד שבוע" גרייג הבוס חייך אלי כשמסר לי את המעטפה ונתתי לו חיוך לפני שיצאתי משם. "איך את מרגישה?" ג'ייק שאל כשנשען על יד הכניסה של בית הקפה מבחוץ, לגמרי מבהיל אותי, אבל מיד הלך אחרי שהמשכתי ללכת. "לא בטוחה.." נאנחתי. לעזאזל אני שונאת את העונה הקפואה הזאת. פשוט למות מהקור כאן. "מה אתה מתכוון לעשות?" שאלתי אותו כשניסיתי להתכווץ ולשמור על חום הגוף שלי עם הידיים. הוא נאנח והרים את הידיים שלו אל מעל הראש. "אני חושב על לחזור הביתה" הוא אמר והסתכל עלי.
"הביתה.... לכריס?" שאלתי לא בטוחה למה הוא מתכוון. "לא... הביתה הביתה" הוא אמר כשנעל עלי מבט. אתמול בלילה היה נוראי. אחרי שנרגעתי מהבכי המטורף והבלתי פוסק שלי, סיפרתי לג'ייק הכל. זה היה כל כך קשה. השאלות שלו שברו אותי. אלו שאלות שהוא לא אמור לשאול, זה דברים שהוא אמור לדעת.... מרגיש לי.. כאילו זה היה בן אדם אחר, שלא יודע כלום על ג׳ייק. זה לא היה הג'ייק שלי... זה לא היה שונה בהרבה מהמוות.. האמת, זה אפילו כואב יותר.
"זה... זה טוב. אולי כדאי באמת" מלמלתי כשלא ידעתי מה לענות על זה כל כך. הוא פשוט הסתכל עלי עם מבט שלא יכולתי להסביר. המשפחה שלו פשוט הולכת למות מהסיפור הזה. היה לי כל כך קשה שלא לספר כלום לאף אחד אבל אף אחד לא יבין. מי יאמין לי? אני בעצמי עדיין לא האמנתי! "בואי" הוא אמר כשהתחיל ללכת. "בואי לאן?" שאלתי אבל הלכתי אחריו בכל זאת. "אני נוהג, את מכוונת" הוא אמר כשפתח בשבילי את תא המטען של רכב שלא הכרתי.
"אני לא נוסעת איתך ג'ייק" אמרתי והוא נעמד מופתע. "מה? למה לא?" הוא שאל מבולבל. "כי... זה מוזר, זה כמה שעות נסיעה ואני לא יודעת אם אוכל לשבת לידך במצב הזה לכל כך הרבה זמן" אמרתי והוא הרים גבה.
"את רצינית?" הוא שאל אותי מופתע לגמרי. "אני נראת לך מסוגלת לצחוק בנוגע אלינו?" שאלתי אותו והוא פשוט צחק. הסתכלתי עליו מבולבלת ולא הבנתי מה מצחיק בכלל. "בילית איתי אתמול כל הלילה. בכית עלי עד שנרדמת. סיפרת לי שהיינו זוג! הכי קרובים שיש. שאת מאוהבת בי-"
"הבנתי ג׳ייק! הייתי נסערת, זה לא נחשב" התחלתי להתעצבן.
"אם את לא נוסעת איתי, את יכולה להיות בטוחה שלא אחזור למשפחה שלי" הוא אמר כשטרק את תא המטען עצבני והתחיל ללכת משם בשלג הקל. הרגשתי שאני מתנהגת כמו טיפשה.. זה ג'ייק אחרי הכל. ורק לראות אותו באמת עומד מולי, עושה לי צמרמורות, ולא מהקור. ידעתי שאני יכולה לתת לו כתובת והוא פשוט יגיע, אבל הבנתי למה הוא מתכוון... ידעתי שהוא לא יעשה את זה ככה. "חכה! אני אסע איתך אוקיי??" צעקתי לו והוא נעצר והסתובב, ומעט חייך לעצמו כשהתקדם בחזרה אלי.