***נקודת המבט של אלנור***
עבר יום, יומיים, שלושה ימים, שבוע, שבועיים.. כלום לא השתנה. ג'ייק עמד בהבטחה שלו, לא גרם שום נזק לזאק, ובדרך גם לא לעצמו. כל פעם שהייתי חוזרת מזאק ג׳ייק היה מחכה לי, מחטא לי את הפצעים והחבלות כל פעם מחדש... כאב לי לראות שהוא עושה את זה וסובל. ראיתי שזה מפריע לו אבל הוא ניסה להשאר מאופק. כל פצע יותר חמור שלי הוא התעצבן בלב אפילו יותר. יכולתי להרגיש את זה.
ושוב מצאתי את עצמי בחדר האמבטיה עם ג׳ייק כשהוא חיטא לי את הפצעים וכל כך דאג לשלומי, זה היה חדש וכיף להרגיש שמישהו דואג לי ככה.
"אני יכול לשאול אותך שאלה?" הוא פתאום שאל תוך כדי שהעביר צמר גפן על הלחי שלי. היה כל כך קשה להתחמק מקשר עין איתו.
"כן.." עניתי לו. הוא שתק קצת בהתחלה, אבל בסופו של דבר הוא דיבר, מתרכז בחיטוי הפצעים שלי. "למה... למה את לא פשוט נפרדת ממנו?" הוא שאל ולא יכולתי שלא לגחך טיפה. "מה מצחיק?" הרגשתי את היד שלו על הלחי שלי כשהוא כיוון את הפנים שלי לכיוון האור, כדי שיוכל לראות את הנזק יותר טוב. "ברצינות? הוא כמעט הרג אותי רק בגלל שאמרתי לו שאני לא אוכל לנתק קשר איתך... תחשוב מה יקרה כשאגיד לו שאנחנו נפרדים... הוא בהשפעה של סמים או אלכוהול רוב הזמן.. אין עם מי לדבר" אמרתי לו והוא ישר הסתכל לי בעיניים. קצת נבהלתי בהתחלה, אבל לא יכולתי להוריד את שלי משלו עכשיו. הן היו כל כך קרובות אלי, וכל כך יפות. "הוא חזר לסמים?" הוא שאל מופתע. "כבר חודשיים..." אמרתי לו והוא נראה פתאום חושב, ואז טיפה שמח. "אני חייב ללכת. אל תשכחי למרוח את זה! נתראה מחר" הוא מיהר לנשק אותי בראש והלך מהר. לאן הוא כל כך ממהר? ומה הוא פתאום נזכר בזה?
***************
לא התראתי עם זאק למספר ימים... ידעתי שאם אמשיך להתראות איתו, אז גם אמשיך לקבל מכות כאלה וככה לעולם לא אוכל לחזור לבית הספר וללמוד כמו שצריך. מצאתי את עצמי הולכת במסדרונות בית הספר, מחפשת את הלוקר שלי ובעיקר מתחמקת מזאק. הוא יכעס מאוד על שלא עניתי להודעות ולשיחות שלו... פתאום התחילה מהומה בבית ספר. כלבים? שמעתי נביחות של כלבים, כל התלמידים רצו לאותו כיוון, לא הבנתי מה קורה. שמעתי לוקרים נפתחים ונתרקים בחוזקה. הלכתי לאן שכולם הלכו, היו שוטרים כמעט בכל רחבי הלוקרים, הולכים עם הכלבים שלהם ופותחים לוקרים שהכלבים נבחו עליהם. הם העיפו את כל מה שהיה בלוקרים לריצפה. זה היה דיי מלחיץ ומוזר. אף אחד לא הבין מה קורה עד שהם הלכו לכיוון הלוקר של זאק... ואז הכל היה ברור. עדיין לא האמנתי שכל זה קורה. הם העיפו את זאק מהלוקר שלו ופתחו אותו. העיפו הכל על הריצפה עד שמצאו שקית מלאה בכדורים לבנים. הייתי דיי בהלם. הוא ניסה לברוח אבל לא הספיק, כולם היו בהלם למרות שכולם ידעו שהוא לוקח סמים. אבל עכשיו ראו את זה בעיניים שלהם... הוא באמת נתפס. המנהל הגיע והרגיע את כל המהומה בזמן שלוקחים את זאק החוצה משם בכוח.
"כולם לחזור לשיעור היה צלצול. אין שום דבר לראות כאן!" הוא צעק וכולם ישר התערבבו לכיתות שלהם, מתחלששים בינהם על מה שקרה עכשיו.
לא יכולתי בכלל אפילו לתפקד בשאר השיעורים האחרונים. הרגל שלי כל הזמן רעדה ולא יכולתי להפסיק לחשוב על זה. זאק לא מטומטם הוא מבין בדברים האלה הוא בחיים לא היה שם שקית עם סמים בלוקר! זה יהיה מטומטם מדי אפילו בשבילו!
כשהיה צלצול פשוט עפתי הביתה במהרה, ידעתי שזה קשור לג'ייק פשוט ידעתי את זה! נכנסתי הביתה והייתי עצבנית כל כך. הוא בדיוק עמד מולי, כמה מטרים ממני כאילו ידע שאני עומדת לחזור כל רגע. לא ידעתי בכלל מה עם זאק, מה עשו לו? מה קורה איתו?
"זה היית אתה, אתה עשית את זה, נכון?" שאלתי אותו והתקרבתי אליו. הוא הסתכל עלי לכמה דקות, בשקט. לא יכולתי להבין מה המבט שלו מה הוא חושב. הוא רק הנהן בשקט. "אתה נורמאלי?!" צעקתי עליו אבל הוא לא היה נראה מופתע, הוא רק עמד שם והסתכל עלי עם ידיים בכיסים.
***נקודת המבט של ג'ייק***
לא הייתי מופתע כשהיא כעסה וצעקה. היא הייתה בהלם, זה הגיוני... "איך יכולת לעשות את זה! ביקשתי ממך לא להתערב!" היא המשיכה לצעוק והיא נראתה בשוק, כל הזמן הלכה וחזרה ולא ידעה אפילו איך להגיב, אפילו כשהיא ידעה שהיא נתנה לי אישור לטפל בו. היא צעקה וצעקה אבל נשארתי אדיש. נותן לה להגיד מה שתרצה. היא התחילה להרביץ לי ולהתחרפן לגמרי, אז פשוט חיבקתי אותה, מנסה לגרום לה להרגע. היא התפתלה וניסתה לדחוף אותי אחורה ממנה, אבל לא זזתי, היא הייתה צמודה לי לחזה כשהמשיכה לצעוק ולבעוט. "אתה יודע מה היה קורה אם היו תופסים אותך?! למה אתה לא חושב לפני על דברים?! אני שונאת אותך!" היא צרחה ויכולת לשמוע את הקול שלה נסדק, הקול הזה שנהיה לפני הבכי. זה עשה לי צביטה בלב. כשהסדק הזה הגיע היא פתאום הפסיקה להשתולל, הרגשתי שאני כבר לא צריך להאבק איתה יותר. היא פשוט הניחה את הראש שלה על החזה שלי, כשהיידים שלה אוחזות חזק בחולצה המקומטת והתחילה לבכות לאט. רק חיבקתי אותה יותר. עדיין בשקט. מודה לאל על שטובי לא כאן כדי לרצוח אותי. "איך יכולת לקחת ככה את הסיכון שייקחו אותך ממני. איך היית נותן לי להישאר איתו לבד" היא בכתה לתוך החולצה שלי בשקט. אני יודע למה היא כל כך פחדה... הייתי היחידי שידע על זה, והיחידי שיכל לעזור לה. אני יודע שהייתה לה תקווה בי, אפילו אם היא הייתה הכי קטנה, ואפילו אם היא לא הודתה בזה, היא רצתה שאעזור לה. אם היו תופסים אותי היא באמת הייתה נשארת לבד עם זאק, ואף אחד לא היה יכול לעזור לה.
אף פעם לא ראיתי את אלנור בוכה. זה היה מוזר, ושונה. חיבקתי אותה והנחתי את היד שלי על הראש שלה, מצמיד אותה אלי. רציתי להראות לה שהכל בסדר והיא בטוחה. זה היה כל כך מוזר לראות אותה ככה, אפילו רק לשמוע. אף פעם לא שמעתי את הקול הזה שיוצא ממנה כשהיא בוכה... אחרי כמה שניות היא לאט לאט נרגעה אבל המשיכה פשוט להישען עלי ונתתי לה את כל הזמן שהיא הייתה צריכה. "תודה" היא רק אמרה לי. יכולתי לראות שהיא הייתה משוחררת והרגישה הקלה גדולה. זאק לא יציק לה יותר... אני בטוח שאני הייתי מרגיש חופשי במקומה. אני רק שמח שסוף סוף נפטרתי מהאדיוט הזה. היא ידעה שעם כל הכעס היא אסירת תודה, היא סוף סוף נפטרה ממנו וזה הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות בשבילה.
YOU ARE READING
החבר הכי טוב של אחי
Romanceתכירו את אלנור, נערה בת 16 וחצי, שמתגוררת בארצות הברית- בוסטון. חיה עם ההורים ואח גדול בן 18 וחצי. מה קורה כשמתפתחים הרגשות בינה לבין ג׳ייק- החבר הכי טוב של אחייה טובי, במיוחד כשמה שג׳ייק לא יודע, זה שאלנור פיתחה אליו רגשות כבר דיי הרבה זמן.
