החבר הכי טוב של אחי

החבר הכי טוב של אחי - פרק 34

***נקודת המבט של ג׳ייק***

ישבתי בחדר שלי בבסיס, יחד עם שאר ששת חברי הצוות שלי. כולם הוציאו בגדים חדשים מהתיקים והכינו את עצמם למקלחות. כולנו פשוט הסרחנו, חזרנו עכשיו ממסע של יומיים. תיארתי לעצמי שחיל נחתים לא הולך להיות קל... במיוחד יחידת המשלוח. ידעתי לאן אני נכנס. הרגשתי את הלחיים שלי אדומות מהמאמץ והרגליים שלי היו קשות כמו אבן כשסוף סוף ישבתי על המיטה והורדתי את הנעליים. כל השרירים שלי בכל הגוף היו מתוחים וקשים. החודש האחרון לא היה קל בשבילי. מאז טרוי ואלנור אני לא מצליח לתפקד כמו שצריך, זה פשוט שאני לא מוצא סיבה מספיק טובה לשום דבר שאני עושה. אני יודע שלא מגיע לי להשמע כמו מסכן, במיוחד לא אחרי הדברים שאמרתי לה. לא הגיעו לה המילים שלי והיחס שלי, והאמת, שאין לי מושג למה אמרתי את כל הדברים האלה. ראיתי את זה לנכון, ואין לי מושג למה. פשוט פחדתי... פחדתי שאם יקרה לי משהו ולא תהיה דרך חזרה היא תסבול. לא רציתי את זה בשבילה אז האמנתי שאם היא תמשיך הלאה דבר כזה לא יקרה. והנה עכשיו היא המשיכה הלאה ואני לא יודע איך להתמודד עם זה. במיוחד לא כשזה עם בן דוד שלי וכל פעם כשאני חושב על הדרך בה אני שובר לו את הפנים, המחשבה הזאת נעלמת תוך שנייה, כי הוא בן דוד שלי, והאמת, הוא מתייחס אליה יותר טוב מאיך שאני התייחסתי אי פעם... אין לי זכות להגיד שזה ׳לא הוגן׳. כי זה כן.

פתחתי את הפלאפון שלי, כמו כל פעם בכמה ימים בהם יש לי זמן באמת לתקשר עם מישהו מבחוץ בזמן שצפיתי בכל החיילים הולכים וחוזרים מהמקלחות. לפחות עכשיו כשהגעתי ליחידה יש לי קצת יותר עצמאות עם הפלאפון ואני יכול לתכנן את הזמן שלי טוב יותר.

ולמרות שאני יודע שאין לזה הרבה סיכויים לקרות, אני תמיד מקווה שאיכשהו שברגע שאפתח את הפלאפון אני אראה שהיא חיפשה אותי, אפילו עם סתם איזושהי הודעה. אבל ברגע שהמסך נפתח, כמובן שלא הופתעתי לראות שאין זכר ממנה. וזה כן טיפה הכאיב עדיין. מצד שני, היו איזה שבע שיחות שלא נענו מאמא שלי, ולמרות כל הפעמים שבהן אמרתי לה לא לדאוג כשאני לא עונה, היא עדיין לא מפסיקה לדאוג. אפילו כשהיא יודעת שאני זמין רק פעם ב.. ויש סיכוי גדול שלא אענה לה.
חייגתי אליה בחזרה והקשבתי לצלילי הקו כשחיכיתי. "סוף סוף! דאגתי נורא!" שמעתי אותה מהקו השני ולא יכולתי שלא לצחוק לעצמי. "כמה פעמים אמרתי לך שאין מה לדאוג כשאני לא עונה?" שאלתי, שמח לשמוע את הקול שלה. "כן כן לא לדאוג.." היא אמרה אפילו טיפה עצבנית, אבל ידעתי שזה רק מדאגה. "אמא את מבינה שאני עדיין רק בשלב אימונים נכון?? אנחנו לא עושים שום דבר מסוכן" אמרתי ומרגיש שאני מסביר לה את זה כבר בפעם המאה. "אל תתנשא מעלי" היא אמרה ולא יכולתי שלא לחייך. דיברנו קצת, כמו כל כמה שבועות שאני מתעדכן איתה ועם אבא שלי טיפה. חשבתי על אם לשאול אותה את השאלה שישבה לי בראש כבר כמה פעמים מתחילת השיחה. אבל לא ידעתי אם אני רוצה לשמוע את התשובה.
גיחגחתי בגרוני מעט לפני שהחלטתי לשאול בסופו של דבר. "אמא..." התחלתי להגיד כשהעברתי יד בשיער. "מה עם... אה.. מה קורה עם אלנור?" שאלתי נואש לשמוע קצת מהקול שלה ברקע ולא בטוח איך אמא שלי תיקח את השאלה הזאת, אבל היא לא נשמעה מופתעת או משהו, וזה כבר הרגיע אותי. במקומה הייתי מעט מופתע, למה שאשאל על אלנור סתם ככה?
"היא לא סיפרה לך?" היא שאלה גורמת לי להיות מסוקרן לרגע. "סיפרה לי מה?" שאלתי לא בטוח אם אני לחוץ או משהו קרוב לזה. "היא טסה השבוע לצרפת. סוף סוף קיבלה את הצעת העבודה הזאת שרצתה. חבל שלא היית כאן כדי לראות איך היא התרגשה כשהתקשרו אליה" היא אמרה והרגשתי את הדם שלי מתחמם. "ג'ייק?"
"אני צריך ללכת. נדבר בהדמנות" אמרתי וניתקתי. לא יכולתי שלהתעלם מהצביטת לב שהרגשתי. הייתי היחידי שבאמת התעניין בעבודה הזאת שלה כל הזמן. שאלתי אותה על זה כל כך הרבה, אני הייתי זה שהיה שם איתה כשהיא דיברה על זה כל הלילה בעיינים זוהרות. זה שאמר לה שהיא בטוח תתקבל ושאני באמת מאמין בה.
הגיע לי להיות הראשון שיודע, ומשום מה אם לא אמא שלי כנראה שגם לא הייתי יודע בכלל.
הרמתי את עצמי מהמיטה ובלי לחשוב פעמיים הלכתי למתחם האיגרוף של הבסיס. הכל היה דיי חשוך אבל לא ממש היה לי אכפת. לא חשבתי בהגיון, רק רציתי לשחרר את העצבים ואת התסכול שלי. ידעתי שאני לא אמור להיות כאן בשעות האלה, אני בכלל לא אמור להיות מחוץ למתחם החדר וסביבתו. כל הגוף כל כך כאב לי מהמסע אבל עכשיו כשהייתי כל כך עצבני לא התייחסתי לזה.
ראיתי את שק האיגרוף מולי ולא היססתי פעמיים לפני שהלכתי אליו. חבטתי בו הכי חזק שיכולתי, עד כדי כך שמפרקי האגרוף שלי דיממו, כנראה ממש התחלשו מכל האימונים היומיים האלה, אבל האמת שלא הרגשתי כלום. אני יודע שהיה אסור לי להתאמץ יותר מדי אחרי המסע שעשינו, אבל לא היה לי אכפת. ידעתי שאם לא אוציא את העצבים שלי על שק האיגרוף הזה אז כנראה אוציא אותו על אחד מחברי הצוות שלי שיזרוק לי את המשפט הראשון הכי קטן שיעצבן אותי וזה לא ייגמר טוב.
ככל שהיכתי את השק יותר זמן כך גם החוזקה של המכות גברו. מרוב המאמץ שמעתי את עצמי מתנשף בחוזקה וצועק עם כל מכה שהחטפתי. זה שיחרר ממני המון, אני חייב להודות. אבל כבר לא ממש ראיתי בבירור יותר. הכל מסביבי היה חשוך ומטושטש כשהמשכתי להכות והצעקות שלי כבר נשמעו מהודהדות אפילו בפני האוזניים של עצמי. הייתה לי מעט סחרחורת, אבל המשכתי בכל זאת. ידעתי שזה לא בריא והגוף שלי עייף, אבל אין סיכוי שהייתי הולך לישון ככה. הייתי כל כך עצבני, וגם עצבן אותי שהרגשתי כזה מעורר רחמים. לא יכולתי לעשות כלום מבלי להרגיש רותח עכשיו!