החבר הכי טוב של אחי

החבר הכי טוב של אחי- פרק 52

***נקודת המבט של אלנור***

ישבתי כל היום באותה תנוחה לצד החלון בסלון. תמיד נהגתי לשבת שם כשהרגשתי אבודה, אבל הפעם זה היה השיא. לא הפסקתי לרגע למשוך את האף, והעיניים עדיין היו אדומות ונפוחות כמו שבחיים לא היו. ישבתי שם ובהיתי בחלון. הסתכלתי על הנוף והרגשתי חסרת אונים. לא יכולה לעשות כלום עם הידיעה הזאת. לא יכולה להציל אותו. לא יכולה להחזיר אותו לחיים. יכולה רק לשבת כאן ולבכות עליו. לא הצלחתי עדיין להאמין. לא הצלחתי להוציא את הפרצוף המחייך שלו מהראש שלי, וזה הכאיב כל כך. טובי היה לא רחוק מהמצב שלי. הוא בכה כל כך הרבה, ועם זאת הוא יודע להסתיר את הכאב שלו טוב ממני. אני יודעת שזה כואב לו המון, לאבד את החבר הכי טוב שלו, זה שנמצא איתו מאז גיל קטן כל כך הרבה, הוא היה כמו אח בשבילו. הוא לא מראה את זה, אבל אני יודעת שזה שם. אפשר לראות שהוא לא יודע איך לקבל את זה, בדיוק כמוני... אמה וונסה נשארו לישון איתי, לא שישנתי בכלל. אני לא יודעת אפילו לספור את השעות שאני יושבת כאן ברציפות. לא מסוגלת לזוז, אני לא יודעת לתאר את ההרגשה. הלב שלי נסדק, פשוט לב שנקרע ונשרף. אי אפשר להסביר מה המוח מנסה לספר לי עכשיו כי התחושות היו כל כך מעורבות.

ההורים שלי שמעו על החדשות ולקחו את הטיסה הראשונה הביתה. לא הסכמתי לדבר עם אף אחד. לא רציתי. לא לשתות, לא לאכול, לא כלום. רק רציתי לבכות. רציתי להיות חלשה, רק לזמן קצר רציתי להרגיש את הכאב. הרגשתי שזה מגיע לי. רציתי שייכאב, שאבכה. רק ככה אני יודעת כמה באמת זה קשה. כמה הוא באמת חסר לי.
בליעות הרוק שלי היו אטיות וכבדות. הראש שלי כאב לי כל כך, בכיתי בשקט ללא הפסקה. לא יכולתי לתאר לעצמי מה ההורים שלו עוברים עכשיו... מה בת׳ עוברת... אחרי שלא לפני הרבה זמן איבדה את אח שלה.

טובי במפתיע הגיע אלי פתאום והרים לי את הרגליים והתיישב תחתן על שיש החלון בו אני יושבת. הסתכלתי עליו לשנייה כשהוא הסתכל בחזרה אלי, אבל שוב העברתי את המבט לחלון כשלא יכולתי להתמודד עם המבט הזה. אף פעם לא ראיתי את טובי ככה... וזה היה לי קשה.
הוא ליטף לי את הרגל בשקט והזיז לי את השיער הפרוע מהפנים. "אני יודע איך את מרגישה, אלי... אני מצטער" הוא לחש והסתכלתי עליו לאט. "אתה לא יודע איך אני מרגישה טובי..." אמרתי לו בשקט. הפעם הראשונה שדיברתי מאז. הקול שלי יצא גס ומחוספס. חסר רגשות ומותש. בקושי הצלחתי להוציא אתה מילים בלי להרגיש את הקול שלי נסדק שוב והייתי שוב מתחילה לבכות בטירוף.
הוא לא אמר כלום וחיכה, כאילו כבר ידע שיש לי מה להגיד. חיכיתי כמה שניות. לא בטוחה אם אני רוצה להמשיך לדבר. "הדבר האחרון שעשינו היה לריב. הוא רצה שנשכח מזה, אבל אני לא יכולתי" שוב התחלתי לבכות לאט, ככל שהגעתי לסוף המשפט ככה בכיתי יותר. "צעקתי עליו, התעצבנתי, ועכשיו אני לא יכולה להגיד לו שאני מצטערת. לעולם לא תהיה לי את ההזדמנות הזאת. לא תהיה לי את ההזדמנות להיפרד כמו שצריך." בכיתי כל כך. כבר לא ראיתי מרוב דמעות. טובי קירב אותי אליו וחיבק אותי חזק. "למה זה קרה טובי? זה לא מגיע לו זה לא פייר!" בכיתי כל כך. הרגשתי את עצמי מכה את החזה של טובי, רק כדי להוציא עצבים. למרות שידעתי שהוא לא אשם, אבל הוא הבין אותי. "אני יודע.." הוא חיבק אותי אפילו חזק יותר.
"אלנור תקשיבי..." הוא אמר כשליטף לי את הפנים והסתכל עלי. "אני יודע שזה קשה... אבל אני גם יודע שאת תצטערי אם לא תבואי להלוויה. תחשבי על זה כהזדמנות טובה להיפרד כמו שצריך. אני יודע שזה לא אותו הדבר. אני יודע את זה והלוואי והיה משהו שהייתי יכול לעשות... הוא היה רוצה שתבואי" טובי אמר בשקט והסתכל לי עמוק לתוך העיניים. ״אל תדבר עליו כאילו הוא לא קיים יותר!״ התחרפנתי אבל טובי שתק ונתן לי להרגע.
"תבואי?" הוא שאל בשקט ואני בלעתי את הרוק של עצמי. הפנים שלי עדיין רטובות מהדמעות. הנהנתי בשקט כשידעתי שהוא צודק. אומנם לא רציתי לראות אף אחד עכשיו, בטח לא כל כך הרבה אנשים שקשורים לג'ייק. אבל אני יודעת שאצטער אם לא אבוא, בדיוק כמו שהצטערתי על שלא באתי להיפרד ממנו שבועות קודם.
קמתי לאט מהמקום בו ישבתי. זה היה לא נעים ורק רציתי לשכב חזרה, אבל אני לא אשאר כאן, אני לא מוכנה. הלכתי לכיוון המדרגות ואמה וונסה הסתכלו עלי בדאגה כשליטפו לי את הכתף בעידוד בדרך. עליתי למעלה לחדר ונעמדתי מול המראה. נזכרתי ביום בו הוא התעקש שארד למטה באמצע הלילה כדי לדבר, כדי שיוכל להגיד סליחה. ורק עכשיו אני מבינה, כמה מזל היה לי בכלל שהייתה לי רק את האפשרות לעמוד מולו. אף אחד לא מבין את הערך של משהו עד שכבר אין לנו אותו יותר. מה לא הייתי עושה כדי לראות את הפנים שלו, רק פעם אחת אחרונה ודי, רק כדי להגיד שלום, כדי שאהיה מוכנה לתת לו ללכת לאן שהוא אמור.
שמלה שחורה כבר הייתה מונחת לי על המיטה ומיד ידעתי שזה מעשה אמה וונסה. אמא שלי התקשרה כדי לשמוע מה איתי אחרי ששמעה את המצב, אבל לא היה לי כוח לדבר איתה, וגם לא עם אבא שלי, ולאבא שלי תמיד יש לי כוח.
הורדתי את הבגדים הרטובים מדמעות ולבשתי מעלי את השמלה. נעלתי נעליים שחורות, והרמתי את השיער הפרוע שלי לגולגול שיחזיק מספיק מעמד. לא האמנתי שהצלחתי להביא את עצמי להתלבש. זה היה כל כך קשה.
נעמדתי מול המראה ובהיתי בעצמי. הלחי שלי עדיין השאירה שביל שקוף של דמעות עליה. העיניים שלי היו נפוחות ואדומות, מלאות בניצוצי הבכי. היו לי שקיות שחורות והשפתיים שלי היו עבות ויבשות, הרטיבות היחידה עליהן הייתה מהדעמות הזולגות. לא היה לי אכפת איך אני נראת למען האמת. כבר לא היה לי אכפת מכלום. בכינות, רק רציתי את ג'ייק. והייתי מוכנה להקריב המון בשביל שיחזור.
"אנחנו זזים" טובי אמר בשקט כשנעמד על יד הדלת שלי. הסתובבתי אליו מהמראה והסתכלתי על החליפה השחורה והנאה שלו. הוא הביא לי את היד שלי ולקחתי אותה כשהתקרבתי. הוא חיבק אותי צמוד אליו כשירדנו יחד במדרגות. "תן לי, אני אנהג" אמה אמרה בעדינות כשנעמדה מול טובי. הוא מסר לה את המפתחות ונכנסנו למכונית. אמה נהגה ולצידה ישבה ונסה. טובי ואני ישבנו מאחורה כשנשענתי עליו כל הנסיעה. הוא החזיק לי את היד וליטף אותה ברכות, מרגיע אותי בשקט. בהתחלה התחלתי להכין הספד, אבל זה היה מוקדם מדי. לא הצלחתי. הבנתי שאני לא יכולה לכתוב כל מה שעובר לי בראש, ובעיקר בלב. אני לא יכולה להקריא מדף כמו רובוט. ובכלל... לא הרגשתי צורך ורצון לדבר, לא רציתי כלום.
כשאמה החנתה את המכונית, הרוגע הזמני שלי כבר נעלם. "זה בסדר.." טובי אמר כשנישק לי את הראש ויצא לאט מהמכונית. יצאתי מהמכונית גם אני ונעמדתי על שתי הרגליים החלשות שלי, הן בקושי סחבו אותי.
המון אנשים היו מחוץ לכנסייה היפייפיה הלבנה. החלטתי לנשום עמוק ולנסות להרגע. אני אחזיק את עצמי כמה שאוכל. אנשים התהלכו בין כולם ודיברו בינהם על האובדן. היו שם המון אנשים במדים, והמון אנשים שלא הכרתי. הסתכלתי סביבי והלב שלי נעצר כשראיתי את בת׳. היא נראתה נורא. הלכתי אליה וחיבקתי אותה חזק. היא חיבקה אותי בחזרה כשהבינה שזאת אני. "אני יודעת.." היא אמרה כשכבר הבינה אותי. "נעבור את זה" היא הוסיפה כשליטפה לי את הראש. הערצתי את זה שיש לה עוד כוח לנחם אותי, ולי אין אפילו כוח לנחם את עצמי. "תסתובבי" היא אמרה וכך עשיתי.
רצתי לאבא שלי כשראיתי אותו כמה מטרים ממני וחיבקתי אותו חזק. "הנה היא המלאך שלי" הוא אמר גורם לעיניים שלי לדמוע בשנית אבל ניסתי לעצור אותן. "אל תעצרי את עצמך מלבכות נסיכה. אני יודע כמה הקשר שלכם היה חזק" הוא תמיד ידע שיש שם יותר מזה... יכולתי לראות בעיניים שלו שקשה לו. הוא בכה גם הוא. אני יודעת את זה.
"היי מותק" אמא שלי חיבקה אותי גם היא, וגם לה לא היה קל. לאף אחד לא היה קל. לאף אחד לא קל להבין את מה שקורה פה.
היא ניגבה לי את הדמעות ונישקה אותי בראש. "היי" שמעתי קול מאחוריי והסתובבתי. טרוי עמד שם עם חליפה שחורה וחייך חיוך עקום. מיד חיבקתי אותו והוא החזיק אותי חזק. "התגעגעתי" הוא ניסה לחייך וככה גם אני. "איך את?" הוא שאל ונאנחתי, הוא כבר הבין לבד. "זה בסדר, אני מבין" הוא חייך קצת. הוא איבד כל כך הרבה משפחה בזמן כל כך קצר, רציתי לחבק אותו עד שארגיש מספיק טוב בשביל שנינו.

"איך באוניברסיטה החדשה?" שאלתי מנסה לשנות נושא, רציתי לנסות, רק לקצת, לשכוח מכל מה שקורה פה ולהעמיד פנים כאילו הכל כרגיל. זה היה כל כך קשה. הרגשתי כל כך מטומטמת על שבכלל ניסיתי. "טוב, טוב מאוד אפילו, אבל יהיה קשה עכשיו בגלל כל מה שקורה" הוא אמר וחשבתי שוב על כמה שקשה לו.
לא עבר הרבה זמן עד שקראו לכולם להכנס לכנסייה. כולם ישבו במקומותיהם וככה גם אני. מצד אחד ליד טובי ומצד שני ליד אבא שלי, שישב ליד אמא שלי. אמרו עליו הרבה נאומים יפים, אבל הבעיה היא, שהם דיברו לסתם קופסא ריקה. אף פעם לא האמנתי באלוהים, אבל אם יש אחד כזה, הוא ללא ספק חסר רחמים... כי הקופסא של ג׳ייק הייתה ריקה. לא היה מה להכניס לתוכה אחרי מה שקרה, אבל ניסיתי מיד להפסיק לחשוב על זה כשזה צמרר אותי.
אבא שלו אמר כמה מילים חזקות ויפות עליו, גורם לי לבכות בשנית. אמא שלו בקושי הצליחה לדבר.. טובי אמר באמת דברים מרגשים, והצליח לשמור על פוקוס, אבל אז.. אז הזמינו אותי לדבר. קמתי לאט, טובי עודד אותי אבל רק חשבתי על ג'ייק. הוא כל מה שהיה לי בראש.
נעמדתי מאחורי הארון, הריק, והסתכלתי עליו, יודעת שאין בו נשמה, אין בו כלום. תמיד אמרתי שהלוויות הם לא למתים, הם בשבילנו. כדי שתהיה לנו הזדמנות להיפרד ושנהיה שלמים עם עצמנו. אבל אני לעולם לא אהיה שלמה עם עצמי על מה שעשיתי. לעולם לא אוכל...
הכל היה שקט, וכולם הסתכלו עלי. הסתכלתי על ההורים שלי שהביטו בי בחזרה. הבטתי באמא של ג'ייק שמתאפקת כל כך לא לפרוץ בבכי שוב. הבטתי באח שלי כשאמה חיבקה אותו חזק. כל הזמן, חיפשתי רק בן אדם אחד בקהל. חיפשתי את האחד שבגללו כולנו כאן.
״למי שלא מכיר... אני אלנור אוואנס" התחלתי. "בפעם האחרונה בו ראיתי את ג'ייק, זה לא היה כמו שרציתי שאהיה היום האחרון שלי איתו." הפסקתי בכדי לנשום. "אני יודעת, שהייתה לו בקשה אחת ממני, שבזמנו לא רציתי למלא. הבקשה האחרונה שלו ממני, ולא מילאתי אותה" דמעות חנקו את גרוני כשהמון הפסקות נוצרו לי בין המשפטים. "ג'ייק ואני היינו יותר מחברים, היינו הכל... ידידים, חברים טובים, ובסופו של דבר גם אוהבים.." אמא שלי הייתה נראת מופתעת, וגם בת׳. "תמיד רציתי זמן. כל מה שהוא רצה היה רק להפסיק להסתיר הכל" הרגשתי שזה פשוט לא המקום, אני לא אמורה לדבר על זה. "אבל אני פחדתי, כמו תמיד..." מלמלתי לעצמי.
״אני מצטערת." נאנחתי כשהתחרטתי. ״אני לא רוצה לעשות את זה... תסלחו לי על שלא אספוד עליו... רק הייתי שמחה להגיד לו כמה מילים אחרונות״ טובי חייך אלי חיוך מעודד וקטן.
שתקתי לכמה שניות, עוברת בראש על כל מה שאני רוצה להגיד לו. נשמתי עמוק ועצמתי עיניים לפני שפתחתי אותן לאט. "נתת לי משהו שאני לעולם לא אשכח ג'ייק.. נתת לי אהבה, מעט מאוד אנשים נתנו לי אהבה כמו שלך״ עצרתי לנשימה. "כל מה שעשית מאז שאנחנו מכירים היה רק להגן עלי, ולדאוג שאני בטוחה, אבל שכחת לעשות את אותו הדבר לעצמך. אני לעולם לא אהיה מסוגלת לשכוח אותך. נכנסת לי ללב, בדרך שאי אפשר לצאת ממנה. הלוואי והיית יכול לשמוע אותי. אבל אני לא מאמינה בחיים מלמעלה, אז על הטעות שלי אני אצטרך לשלם. תודה על התקופה היפה הזאת. לא אהיה מסוגלת לשכוח אותה" אמרתי בשקט, בתוך תוכי רוצה שרק ג׳ייק ישמע, ידעתי שאם אדבר עוד, פשוט אפרוץ בבכי. אז ירדתי בשקט מהבמה והלכתי למקום שקט כשרציתי קצת לבד, עם עצמי ולחשוב.
מצאתי עץ בודד והתיישבתי שם בשקט, מסתכלת על השמיים. הוא לא נמצא שם, הוא לא מסתכל עלי ולא מקשיב לי.. אלה הם החיים...