החבר הכי טוב של אחי

החבר הכי טוב של אחי - פרק 74

***נקודת המבט של אלנור***

ניקיתי לזאק את כל הפצעים שנגרמו לו מג'ייק, והוא עשה פרצוף חמוץ בכל פעם שנגעתי במקום פגוע. "תנסה לא לזוז" אמרתי בשקט והוא שתק. "אז... בסוף יצאתם אחרי שנפרדנו, נכון?" הוא שאל בשקט, קפאתי לרגע כשהוא הזכיר את ג'ייק אבל אחר כך המשכתי להניח לו קרח על הפנים. "כן" נשפתי בשקט, לא כל כך רוצה לדבר על זה עכשיו.
"זה היה ברור..." הוא אמר מצחקק אבל אז מיד עשה פרצוף של סובל כשהבין שזה רק מכאיב לו יותר. "הוא... הוא צריך להמשיך הלאה, זה הכל" כאב לי להגיד את זה, אבל ידעתי שלהגיד בקול רם ישחרר לי את זה, או לפחות יתחיל לשחרר. הרגשתי את זאק מסתכל למעלה אלי, ולא הבנתי למה. "מה?" שאלתי כשהסתכלתי בחזרה אליו מבולבלת והוא חייך בשקט."סתם, אני פשוט לא מבין למה עשיתי לך את כל מה שעשיתי" הוא אמר ואני מיד נמנעתי מקשר עין, והמשכתי בעבודתי, מבלי להגיב בחזרה.

******************

ניסיתי לתת לנו צ'אנס, באמת ניסיתי. אמרתי לעצמי, שאם אכריח את עצמי מספיק חזק להתקרב לזאק, אולי יום אחד זה יבוא לבד, ואוכל לתת לילד שיבוא משפחה כמו שאמורה להיות לכל ילד, ולא אסבך גם אותו בחרא שלי. חשבתי בהתחלה פשוט למסור לאימוץ אבל זאק אמר שהוא לא מוכן והוא ייקח את הילד ויגדל אותו לבד אם לא אהיה מוכנה וידעתי שאני לא מסוגלת באמת לאפשר את זה. אז היא יהיה עם האבא אבל לא עם האמא? ואני אדע בדיוק איפה הוא? זה לא באמת למסור לאימוץ.. וידעתי שזה לא ישנה כלום.
ידעתי שזה לטובה. ג'ייק טס בחזרה לצרפת, ולא שמעתי ממנו כלום. כל יום שרק עבר מאז שהוא טס עשה לי חור ענק בלב שגרם לי רק לנסות למלא אותו על ידי זאק. לקחתי הפסקה מאוד ארוכה מהאוניברסיטה. דיי נשרתי, לא יודעת אם אי פעם אסיים את התואר השני. סיפרתי לרייצ׳ל הכל והיא הייתה כל כך עצובה, וידעה שכנראה לא נתראה יותר אלא פעם ב כשהיא תחליט לבוא לפה ופשוט היה לי יותר מדי על הראש בשביל להיות עצובה על עוד משהו עכשיו.

ישבנו אני זאק וההורים שלי יחד עם ההורים שלו במסעדה, יצאתי עם זאק למשך חודש, רק כדי להרגיע את העניינים ולשים שלט אזהרה להורים שלי של ׳אנחנו ביחד׳ לפני שאפיל עליהם את פצצת ההריון. אבל הבנתי שהגיע הזמן, וצריך כבר לספר להם. ההורים שלי חשבו שג׳ייק היה סתם משהו זמני שלא נמשך הרבה זמן, ושהבנתי שהוא לא בשבילי. לא היה להם מושג מה עברתי.
זאק ואני שכרנו דירה יחד כל כך מהר, ולא הספקתי אפילו להבין מה אני עושה כשהבנתי שאין לי הרבה ברירות. אחרי שכבר השלמתי עם העובדה שלא שאתמחה בבית הספר לאופנה שתמיד חלמתי עליו, ידעתי שאצטרך לסיים עם ההריון ולהבין אחר כך מה אני עושה עם העתיד שלי תוך כדי גידול ילד שכרגע לא ממש אפילו רציתי.
אז ידעתי שאין זמן למשוך את זה יותר מדי, ועם כמה שקשה לי לספר להורים, אני אצטרך לעשות את זה מהר וחלק.
ישבנו לאכול מסביב לשולחן בדממה, אחרי שההורים שלי, או יותר נכון אמא שלי, תחקרה את זאק קצת לפני שהזמנו לאכול, ובזמן שחיכינו לאוכל. ההורים שלי בקושי מודעים למה שקרה עם זאק בעבר, רק הכירו אותו כשהתחלנו לצאת, וידעו שנפרדנו ללא סיבה מיוחדת.
הרגשתי לא נעים בשבילו, אבל... זאת אמא שלי, ואין מה לעשות. אפילו לא הפריע לה שההורים של זאק יושבים ממש לידם.
"אז, מה רציתם לספר לנו?" אמא שלי אמרה כשהפסיקה לאכול ואני מיד הפסקתי גם, מרגישה את הלב שלי פועם חזק. הסתכלתי לעבר זאק שהסתכל עלי בפרצוף מרגיע, ולחץ לי בעדינות את היד שמתחת לשולחן.
"כן..." אמרתי מסתכלת למטה ואז שוב אליהם.
"בבקשה אל תשפטו, ו... אל תגרמו לזה להיות קשה יותר" הסתכלתי לעבר אבא שהסתכל עלי בחזרה במבט נעים.
לקחתי הרבה אוויר, ולא ידעתי איך לספר. פשוט להגיד את זה ככה? לאוויר? הרגשתי לחוצה ומתוחה. קיוויתי שזאק יעשה את זה בשבילי, יחפה עלי... אבל.. ידעתי שזאת תכונה שנמצאת רק אצל ג'ייק. הכרחתי את עצמי לא לחשוב על זה, כי לא רציתי להשוות ומיד הסתכלתי להורים שלי בעיניים, כשההורים של זאק נראו מבולבלים מעט.