***כעבור ארבע שנים***
***נקודת המבט של אלנור***
עשינו הכל ביחד אני והיא. התקלחנו יחד, אכלנו יחד, ישנו יחד... - אפילו שיש לה חדר מדהים משלה, פשוט הכל. ראיתי אותה גדלה לאט לאט, במשך ארבע שנים... והתאהבתי בה.
ברגע שהיא נהפכה לבת שנה, עברתי לגור בבית משלי, יחד איתה, אמרתי שלום להורים והשכרתי דירה לא רחוק מהם. ידעתי שאני לא יכולה להשאר אצלהם לנצח ולהפיל עליהם ככה תיק גדול, וחסכתי דיי הרבה בזמן שלא ידעתי שאכנס להריון. הבית היה חמוד ממש, הוא לא היה גדול מדי ולא קטן מדי ורציתי מקום טוב שאריאל תוכל לגדול בו, בשכונה נחמדה שיכולים להיות בה עוד ילדים. והחלק הכי טוב, זה שזה לא היה רחוק מההורים שלי מדי ככה שידעתי שאני אוכל להעזר בהם כשארצה, עכשיו במיוחד כשהם בפנסיה. כן זה דיי מוקדם להם, אבל הם מיצו הכל, ועכשיו עם שני נכדים זה כל מה שבא להם לעשות- כלום.
לקח לי המון זמן להבין מה אני רוצה לעשות ומה אני יכולה לעשות כשאריאל בתמונה. נכון, ידעתי שלא אעסוק באופנה כמו שחלמתי, לא אגור בפריז ואעבוד עם המעצבים הכי גדולים... אז כעבור כמה שנים, אחרי הרבה קורסים ונסיונות ביתיים, ותחביב ישן ואהוב, השכרתי קונדטוריה והפכתי אותה לחנות קפקייקסים. זה אומנם לא היה החלום שלי, אבל ידעתי שאני טובה בזה, וידעתי שזה קטן וחמוד ומספיק כדי להכניס לי את הכסף שאני צריכה, למרות שזה עסק לא קל. אבל זה עסק טוב, אז למה לא? אהבתי את זה, באמת אהבתי לקום בבוקר ולדעת לאן אני הולכת אחרי שאני שמה את אריאל בגן, אהבתי את האנשים, ואת הריחות, ואת כל המקום הזה שהרגשתי שהוא ממש שלי. עם הזמן הצלחתי לאט לאט לחסוך כסף בצד, ועם עזרה נדיבה מההורים הצלחתי לקנות את המקום מה שממש עזר לי כשיכולתי לגמרי לעשות עם המקום מה שרציתי, ועכשיו כשאני לא צריכה לשלם עליה שכירות ידעתי שאוכל להחזיר להם כל אגורה! ואני עוד אחזיר להם...
החלק הכי טוב היה, שאריאל ממש אהבה את מקום העבודה שלי, וזה כיף... כי לא כל אחד יכול לקחת את הילד שלו לעבודה וממש לראות אותו נהנה מזה. כל העובדים בקונדטוריה מאוהבים באריאל, מי לא..? וכולנו נותנים לה להרגיש כאילו היא הבוס. זה מצחיק אבל חמוד באותה המידה.... כולנו שם כמו משפחה קטנה, ולמען האמת, אני חושבת שאני מצליחה לנהל לא רע את העסק. מעולם לא חשבתי שזה מה שאעשה בעתיד, ומעולם לא למדתי מנהל, אבל פשוט הלכתי על זה! ובכינות, אני מאושרת עכשיו עם כל מה שיש לי, אני יודעת שדלת אחת נסגרה, או אולי הרבה דלתות, אבל הדלת הזאת שנפתחה הייתה מדהימה.
אבל, לא הכל היה כזה ורוד. נתחיל מזה שעד גיל שלוש היה זוועה. קמתי כל כך הרבה בלילות, ושמעתי כל כך הרבה בכי, והייתי אצל כל כך הרבה רופאים בשביל כל דבר קטן. זה היה קשה בטירוף! היו לילות כשהיא הייתה עוד תינוקת, הייתי מחזיקה אותה כשהיא הייתה בוכה ובכיתי יחד איתה.
וחוץ מזה, אמה פשוט ישבה לי על הצוואר. היא לא עזבה אותי בנוגע לג׳ייק וזה כל כך היקשה עלי. לא הייתי מסוגלת לדבר על ג׳ייק או לחשוב על ג׳ייק או אפילן לשמוע עליו. אפילו עכשיו. המשפחות שלנו עדיין חברות טובות וטובי עדיין החבר הכי טוב שלו ככה ששמעתי עליו לא מעט.
הוא היה חוזר מדי פעם הביתה, אבל ממש מדי פעם. הכוונה ממש לפעם בשנתיים. לא הייתי רואה אותו כי גם כשהוא היה מגיע הוא היה מתחמק ממני כל כך טוב, וטוב שכך. ידעתי שהייתי צריכה לספר לו, ידעתי את זה וחלמתי על זה כל לילה וזה ישב לי על הגרון אבל הייתי כל כך עסוקה בכל כך הרבה דברים במיוחד בגידול של אריאל שפשוט המשכתי להכחיש אותו עוד מאז. המשכתי והמשכתי ובלי לשים לב באמת עברו ארבע שנים ואין יום שאני לא מרגישה רע על זה. זה מזעזע! ידעתי שאני פוגעת באריאל וידעתי שאני פוגעת בג׳ייק ואני כל כך אנוכית ומטומטמת ופשוט!!! אוף! לא ידעתי איך לעשות את זה פשוט השתפנתי!
לא ראיתי אותו כל כך הרבה זמן, לא דיברתי איתו כל כך הרבה זמן... ועם זאת, לא הפסקתי לחשוב עליו. ותהיתי אם הוא גם חושב עלי... הוא לא שלח לי מזל טוב בלידה, וגם לא באף יום הולדת.. וגם אני לא שלחתי לו. הוא לא שלח בכלל הודעה כלשהי ואני בטוח לא שלחתי לו. מספיק הכחשתי את העובדה שאני צריכה לספר לו אז לשלוח לו הודעה? אין סיכוי. אני יודעת שהוא לא רצה לראות אותי, ולפעמים אני מרגישה אולי גם אני צריכה לעבור הלאה ובחיים לא לספר, אבל אני מסוגלת לעשות את זה? זה נוראי! לא יכולתי לחיות עם זה אבל מצד שני באמת לא הצלחתי להביא את עצמי למצב שאני מספרת לו, וחוץ מזה.. אפילו לא ראיתי אותו! הייתי חייבת לראות אותו כדי לספר לו והוא היה מתחמק ממני לגמרי. ידעתי שהוא לא רוצה לראות אותי. היינו עדיין בקשר עם המשפחה שלו, ההורים שלנו חברים כל כך טובים, וטובי עדיין היה בקשר צמוד איתו. אבל זה לא היה אותו הדבר. לא ידעתי מה קורה איתו כמעט, רק מהסיפורים, ובעיקר את העובדה הברורה שהוא התחיל לשחק בנבחרת הליגה של צרפת, מה שהיה מטורף. אני זוכרת את היום שזה קרה, וכולם במשפחה לא הפסיקו לדבר על זה. כולם היו בהלם מוחלט. אני לא מבינה בזה אבל יכולתי להבין שזה היה מספיק מטורף, ושמחתי בשביל ג׳ייק אבל כל פעם שחשבתי עליו או כשראיתי את טובי ואבא שלי צופים בו במסך בטלווזיה במשחק חשוב מאוד הרגשתי בחילה. כאילו אני יודעת שמשהו לא בסדר אבל התעלמתי מזה כל כך חזק. אבא שלי וטובי אפילו נסעו אליו לאחד המשחקים והוא סידר להם את הכל. הכרטיסים, המלון, הטיסה. ותהיתי אם הוא שאל עלי משהו, אם הוא יודע על זאק... זה גרם לי לחרדות בכל הגוף באותו הרגע שהם נסעו אבל כשהם חזרו זה כאילו עדיין לא היה שום זכר ממנו, והבנתי שהוא כנראה לא שאל עלי. הוא עבר הלאה לגמרי ובגלל זה היה לי אפילו יותר קשה לספר לו. אני יודעת על אבי. אני יודעת כמעט הכל עליו והכל רק מהסיפורים כשהאימהות שלנו מדברות או שמישהו פולט משהו בארוחת ערב. כן, כאב לי בהתחלה אבל כל כך הרבה דברים אחרים היו לי בראש שבאמת התעלמתי מהעובדה הזאת כל כך. מה ציפיתי? שלא תהיה לו מישהי? ואחרי הכל זאת אני שאמרתי לה שהוא שם, כאילו משהו בי רצה שהם ייפגשו כדי שהאשמה הזאת תפסיק לאכול אותי.
YOU ARE READING
החבר הכי טוב של אחי
Romanceתכירו את אלנור, נערה בת 16 וחצי, שמתגוררת בארצות הברית- בוסטון. חיה עם ההורים ואח גדול בן 18 וחצי. מה קורה כשמתפתחים הרגשות בינה לבין ג׳ייק- החבר הכי טוב של אחייה טובי, במיוחד כשמה שג׳ייק לא יודע, זה שאלנור פיתחה אליו רגשות כבר דיי הרבה זמן.
