החבר הכי טוב של אחי

החבר הכי טוב של אחי - פרק 65

***נקודת המבט של אלנור***

קמתי בבוקר והתמתחתי, מסתכלת למטה להבין שג'ייק עדיין ישן על הספה. היה צפוי שנרדם כאן יחד... הלכתי לשטוף פנים ולצחצח שיניים וקיוויתי שכשארד למטה כבר אמצא אותו ער. אבל כמובן שהוא המשיך לישון.
התקדמתי לספה, ועמדתי מולו בשקט לשנייה חושבת מה לעשות עם זה.. והחלטתי שהכי טוב יהיה להעיר אותו. אם ימשיך לישון על הספה הזאת למשך זמן רב יותר יתפסו לו כל השרירים בגוף.
"ג'ייק. קום" אמרתי לו וכמובן שזה לא עזר. "קדימה ג'ייק קום כבר!" נידנדתי אותו אבל, כלום...
הבטתי בשעון, כבר אחת עשרה, כמה זמן ישנו? פחות או יותר עליתי עליו על הספה וניסיתי להעיר אותו. "אלנור מה את רוצה" הוא נאנח עם קול של בוקר ולא יכולתי שלא לצחוק טיפה. "אתה צריך לקום! תקום כבר" נינדתי אותו דרך החזה כשישבתי עליו. הרגשתי את הידיים שלו על המותניים שלי, ולרגע הסמקתי אבל אז הבנתי שהוא רק מנסה להוריד אותי ממנו, אבל התנגדתי. "תני לי לישון" הוא אמר כשניסה לדחוף אותי הצידה ממנו אבל חיבקתי לו את הצוואר וסרבתי לעזוב. "את ילדה כזאת מרגיזה" הוא אמר אבל לא יכל שלא לחייך וזה דיי גרם לי לצחוק, הדרך בה עיצבנתי אותו.
"אתה מבטיח שתקום?" שאלתי מסתכלת למעלה אליו מהצוואר. "כן רק תקומי ממני כבר" הוא צחק. קמתי ממנו ונעמדתי, והוא מיד התהפך וחזר לישון. "ג'ייק!!"
"סתם סתם אני קם" הוא צחק ונעמד לאט.
"קדימה תתארגני" הוא אמר מתמתח גורם לי להיות מבולבלת לרגע. "מה?" שאלתי. "הולכים".
"הולכים לאן?" צחקתי טיפה מהבילבול. "לקנות לך מכונית, אמרת שאת צריכה כבר לקנות אחת" הוא התקדם לעברי. אני לא אמרתי לו שאני צריכה מכונית, ואני מאוד אכעס אם אגלה שטובי סיפר לו כי אז סתם אתעצבן מהעובדה שהוא דיבר איתו עלי. בהתחלה כמובן שהתכוונתי לסרב, אבל, חשבתי על זה, ובאמת אין לי סיבה לסירוב, אני באמת צריכה לקנות מכונית... וכבר הרבה זמן שאין לי זמן לעשות את זה או עם מי ללכת לעשות את זה.
"אוקיי" אמרתי והוא הרים גבה. "באמת?" הוא שאל ואני צחקתי טיפה. "כן באמת".
"וואו, חשבתי שזה יהיה הרבה יותר קשה.." הוא דפק לי מבט שגרם לי לצחוק ולהשאר בפה פעור. "כן?" צחקתי לעצמי בשקט כשסידרתי את הסלון. "אני הולך הביתה להתלבש, תבואי אלי כשתסיימי" הוא אמר כשיצא מהדלת ומשום מה נשארתי עם חיוך מעצבן על הפנים וכשקלטתי שהוא עלי, היה דיי קשה להוריד אותו. לעזאזל זה לא קורה...

סיימתי לסדר את הסלון והתחלתי לחשוב שאולי זה היה רעיון רע ללכת איתו עכשיו אחרי הכל? אולי אני צריכה לבטל?
החלטתי שאני פשוט צריכה להתקשר ולבטל... לקחתי את הפלאפון וחייגתי מיד, עם טיפה היסוסים, אבל ידעתי שאני חייבת לקחת ממנו מרחק.
"אלנור? הכל בסדר?" הוא ענה ישר. "אהה... אני.. האמת שלא, אני.. לא יכולה היום" מלמלתי כשחיפשתי תירוץ. הוא שתק לכמה שניות, אבל אז דיבר. "הא באמת..? למה?" הוא שאל. מה אני אומרת עכשיו?
"אה.. כי.. שכחתי שקבעתי היום תור לרופא השיניים. כן! בדיוק, קבעתי תור לרופא השיניים, מבין פשוט יש לי שן מסובבת מאחור וזה דחוף. כן בדיוק יש לי תור לרופא השיניים" נשמתי עמוק כשעפתי על התירוץ שלי, אני מקווה שהוא קונה את זה. "את רוצה להגיד את זה שוב?" הוא שאל ואני נהייתי מבולבלת מעט. "מה?" שאלתי לא מבינה. "שיש לך תור לרופא השיניים, רוצה להגיד את זה שוב? פשוט לא אמרת את זה מספיק פעמים..." גילגלתי עיניים כשהבנתי שאני כל כך גרועה בזה. שיט...
"טוב רוצה לדעת מה אני חושב?" הוא שאל ואני שתקתי. לא באמת רציתי לדעת כי ידעתי שזה יעצבן אותי! "אני חושבת שאת מתרצת" לעזאזל למה אני מסמיקה??
"אה.. לא. באמת יש לי! בכל מקרה אני צריכה לזוז, תודה בכל זאת על הצעת העזרה, אני אסתדר" התכוונתי לנתק אבל הוא שוב דיבר.
"חכי, את צריכה הסעה לשם?" הוא שאל. ברצינות??
"לא לא תודה אני בסדר" מלמלתי. מקווה שהוא יקנה את זה. הוא שוב שתק לכמה שניות לפני שדיבר. "אז איך את מתכוונת להגיע לשם?" הוא שאל חושד וכבר הבנתי שהוא לא קונה את זה.
"אני...." נאנחתי "אני לא" התייאשתי לבסוף, הוא באמת מצליח להתיש אותי. הוא צחקק טיפה ואז היה ביננו שקט של כמה שניות. "למה את לא רוצה שנלך אלנור? תני לי סיבה אחת טובה" הוא שאל ואני חשבתי לעצמי... אני לא יכולה פשוט להגיד לו מה אני חושבת... הוא לעולם לא יניח לי אחרת.
"אני לא רוצה שנתקרב ג'ייק... אני לא רוצה אותך בחיים שלי שוב" אמרתי בשקט, מתחילה להסס כשהוא לא אמר כלום בחזרה. "אני רוצה לדבר" הוא סוף סוף אמר בהנחה קלה. "על מה?" שאלתי. "עלינו.. על זה. תני לי את השיחה היחידה והאחרונה הזאת איתך, אם לא תשני את דעתך אחריה, אני נשבע שלא אנסה להתקרב אלייך יותר--"
"אני לא יודעת ג'ייק" קטעתי אותו אבל הוא קטע אותי בחזרה. "בואי נסע, לא אדבר איתך, לא אסתכל עלייך לא אגע בך. אני מבטיח" הוא אמר בטון משכנע. נאנחתי טיפה אבל אז השתכנעתי והסכמתי סוף סוף. "בסדר.." נאנחתי. "צאי החוצה, אנחנו נוסעים" הוא מיד אמר וניתק את הפלאפון. לעזאזל איתו... אני מקווה שסוף סוף אחרי השיחה הזאת אני אוכל לחזור לשיגרה שלי, ולהתאפס על עצמי..