זה סיפור חדש שהתחלתי לכתוב. אשמח לתגובות:)
פרק 1:
"איזבל? איזבל לירוי!"
דחיקת מרפק מלונה היא זו שבאמת מעירה אותי
"8!" אני צועקת בלי לדעת את ההקשר בכלל וכל הכיתה צוחקים
"כן ,אם השאלה הייתה כמה זמן שינה את צריכה לישון בלילה כדי להעביר את היום בערנות זו הייתה התשובה" כל הראשים בכיתה מופנים אלי כעת ואני לא מסוגלת להקשיב בלי להביט בחצ'קון הענקי שיש למיס קראפ על האף.
"אבל לצערך השאלה הייתה מהם שני החוקים העיקריים של מחוז נמייה ?"
אני מביטה היישר בעיניה החומות שקד של מיס קארפ ומדקלמת את התשובה
"החוק הראשון הוא אסור בהחלט להתאגד,לתכנן או למרוד נגד עושקי השלום
החוק השני הוא כמובן אסור בהחלט לצאת מגבולות מחוז נמייה אל האחו ואל הפראים. העונש הוא מוות."
"טוב לא מוות" מתקנת אותי לינדזי הילדה שהיא חביבת המורה "אם נהיה מדויקים זה מאסר עולם"
"שזה בערך כמו עונש מוות בכלא של נמיה " אני ממלמלת . האמת אני מסתכנת שאני בזה שאני אומרת את דעותיי במחוז הזה אבל מה אני יעשה שיש כל כך הרבה דברים להתנגד אליהם במחוז הארור הזה.
הצלצול הוא זה שגואל אותי מייסורי שיעור ההיסטוריה של מיס קארפ ומביא אותי היישר אל שני חבריי הטובים
"היא נרדמה בשיעור,שוב" לונה מגלגלת עיניים ומניחה את המגש שלה על השולחן
"זה שוב הסיוטים שלך?" מייק מביט בי ואני רואה בעיניו החומות דאגה . לרוב התושבים במחוז נמייה יש עיניים חומות רק למעטים יש כחולות ורק לאחת ירוקות.כמו לונה. עיניה של לונה כחולות כקריסטל ושערה בלונדיני לבן אבל הסיבה לכך היא שהיא עברה לפה בכיתה ג' ממחוז זאב שם היא טוענת שכולם בעלי עיניים כחולות ועור לבן כשלג.
"אתמול חלמתי שרודף אחרי פרא. הוא היה שרירי ומפלצתי . לא יכולתי לישון ככה"
"בל" מייק מושיט את ידו ומניח אותה על שלי. עורו מחוספס מעבודה בחוץ אך עדיין הרגשת החמימות לא עוזבת. "את צריכה לספר על זה למישהו. אבא שלך ,אמא שלך. או אפילו לדין " הצחוק שלי גורם לו להחזיר את היד אל המזלג ולאכול "אני שונא שאת לא לוקחת אותי ברצינות"
"באמת מייק אל תיהיה רגיש ,פשוט המחשבה שאני אדבר עם דין על הרגשות שלי" לונה ואני שוב מתפרצות בצחוק
"אז תדברי עם ההורים שלו" הוא בוחש במרק הגזר שלו ומשפיל מבטו
"אתה יודע שאני לא יכולה לעשות את זה. הם עשו מספיק בשבילי הם לא צריכים בת בעייתית על הראש"
"בל.." לונה שוב משתמשת במבט המרחם שלה שאני כל כך שונאת
"תעזבו אותי. אני אסתדר בעצמי" האמת שלא נגעתי באוכל ואני כל כך רעבה אבל העזיבה שלי הייתה חייבת להיות דרמטית כך שלא יכולתי לקחת את המגש איתי.
אני מתקדמת אל החצר בכזו מהירות שבלי לשים לב אני חולפת אפילו בלי לתת מבט אחד בליונל שעומד שם ומדבר עם כריסטינה . ליונל הוא כמו המלך של השכבה. בעצם הוא המלך של השכבה –עיניו חומות ורגילות כמו רוב תושבי נמייה אך שערו הקצוץ והבלונדיני ומבטו הממיס הוא זה שעושה אותו מלך השכבה.
אני מתחבא בחצר מאחורי "העץ הנדיב" העץ הכי גדול בכל מחוז נמייה והכי זקן. אומרים אפילו שהפראים היו פה כשגדל ואולי אפילו שתלו אותו. המחשבה על הפראים עושה לי צמרמורת נוראית ותחושה לא נעימה בכלל.
הפראים תמיד היו ותמיד יהיו האויבים של כל המחוזות בסרויה חוץ ממחוז אריה שנמצא במרכז סרויה ושולט בכל.
בעבר הרחוק לפני שבסרויה הוקמה הפראים היו מסתובבים פה חופשי ועושים כרצונם. התושבים שהיו גרים פה פעם חיו איתם בהרמוניה עד שיום אחד אחד מהפראים תקף את הבן של ראש העיר . אומרים שהוא אכל אותו או משהו דומה וכך החלה מלחמה בין הפראים לתושבים שבסופה כמובן התושבים ניצחו ובנו את הגדר החשמלית ובתוכה את כל סרויה.
"בל? בל נו רק ניסתי לעזור " מייק מגיח מבין השיחים עד שמגיע לעץ הנדיב
"אתה יודע שאני לא יכולה לעשות את זה"
"אני בטוח שלא יפריע להם בל"
"נשבעתי שבחיים לא אבקש מהם משהו-"
"איזבל הם לא מרגישים שאת חייבת להם!"
"הם אימצו אותי כשלא היה לי סיכוי! בטח שאני חייבת להם!"
זהו פרק ראשון. אם יש הערות כלשהם תרשמו:)
YOU ARE READING
האחו שמעבר לגדר
Fantasyיש טריילר לספר! חפשו האחו שמעבר לגדר ביוטיוב או תיכנסו לעמוד הראשון של הספר ותראו את הקליפ בצד! איזבל לירוי היא נערה רגילה במחוז הנוראי "נמיה" אך אם תביטו לעינייה תראו שהיא אינה אחת מהמחוז,עינייה הירוקות בולטות בין עיניהם החומות של כל תושבי מחוז נמ...
