האחו שמעבר לגדר

פרק 45-איימי

פרק 45:

היינו כל כך קרובים. לאט הוא עצם את עיניו ואני את עיני מחכה לשפתיו שיתקרבו.

לא ידעתי אם זה נכון או לא הרגע הזה אבל נתתי לו לקרות למרות שפניו של מייק עברו בראשי בחרתי להתעלם .

הרגשתי את נשמת אפיו מערבבת עם נשמתי וכבר לא יכולתי לחכות.

עצמתי את עיני חזק מחכה לנשיקה הראשונה שלי. כלומר הנשיקה האמיתית הראשונה שלי .

"איימי" שמעתי לחישה

לאט הרגשתי את פניו מתרחקות ממני ואת הרוח החזקה שוב מרעננת את פני. החום הרב שקשר אותי אליו ונעלם וכך גם הוא למרות שהוא לא התרחק כל כך הוא רק עמד והביט על גזע העץ עליו נשענתי. הוא הביט איפה שהייתה כף ידו קודם לכן . עיניו נראו עצובות,כאובות

הסתובבתי לראות במה הוא מביט. ליד ראשי היה חריטת עץ. סימני להבה ועליהם האותיות א' וא'. אני זוכרת את החריטה הזו כשהייתי פה פעם קודמת.

"אני מצטער " הוא השפיל את פניו

"אין לך על מה"

"לא התנצלתי בפנייך,למרות שאני צריך" הוא הסתובב. נתתי עוד מבט בחריטה.איימי הוא אמר .

א' א' –אריק ואיימי. האם ייתכן ש זו ארוסתו?

"אפשר לעצור לנוח?" התקדמנו הרבה מבלי לומר משהו אחד לשני. מה היה הקטע הזה מקודם. אני מוצאת חן בעיניו בכלל?

"אין זמן,אין לכם שעת עוצר או משהו.?"

"אסור לנו לצאת בכלל מהבית . והאמת שזה בגללך"

"בגללי?"

"מישהו ראה אותך,בטח כשברחת כמו מטורף,למה ברחת בכלל.?"

"זה לא עניינך" משהו בקולו השתנה

"בטח שזה ענייני אני דאגתי לך! חשבתי תפסו אותך!"

"שום מתיישב מטונף לא יתפוס אותי"

"מתיישב מטונף? אה אז עכשיו אנחנו מטונפים"

"תמיד הייתם" קמתי על רגלי והתחלתי לכעוס. הדיבור שלו והנימה שלו לא מצאה חן בעיני

"אתה לא חייב להיות לידנו,אתה זה שפשלת לשטח שלנו!" הוא התקדם מהר מסיט ענפים מדרכו ומשחרר אותם בכוונה כך שיפגעו בי

"אם את לא זוכרת אני הצלתי אותך כשאת פלשת לשטח שלנו! בדיוק כמו האבות שלך את לא יכולה לשמור על הסכמים!"

"אני-"

"את לא מבינה שגללכם כולם מתו,כל האנשים הרבים שהיינו מתו בגלל הגחמות שלכם,בגלל שפלשתם אלינו כשלא היה לכם איפה להיות!"

"גם אצלנו כולם מתו!"

"אבל את לא ראית את האהובים שלך מתים איזבל,את לא ראית אותם לוקחים את הארוסה שלך והורגים אותה מול כולם למען יראו ויראו !" הוא התנשף. הוא היה קרוב אלי עכשיו , הוא כעס אבל כשדיבר על הארוסה שלו קולו נשבר טיפה

כל שלוותו יצאה הוא עמד מולי ופחד עבר בי.

הרגשות שלו כולם יצאו החוצה ויכולתי לראות שהוא לא מסוגל להסתכל עלי.

הוא הביט נשם עמוק והסתובב

"הם לקחו אותה ולא יכולתי לעשות כלום . היא הייתה חשובה לי כל כך והם פשוט לקחו אותה ממני" קולו של אריק היה עמוק הוא חשף את כל רגשותיו

"אני מצטערת" לחשתי

"בואי נמשיך" הלכנו בשקט רק קולות צעדנו על העלים היבשים נשמעו

לא הבנתי למה הוא בא איתי בכלל אם הוא לא סובל את המתיישבים,אולי הייתי צריכה לשאול אותו עליה ,אולי האו כן רוצה לדבר על זה.

היער הפך חשוך אבל יכולתי לראות את אורות נמיה מרחוק.

הגענו אל האחו. כל הדרך אריק לא אמר מילה וגם אני לא כל כך פטפטתי .

נעצרתי והבטתי אחורה. היער היה חשוך ושום דבר לא נראה בתוכו,לא העצים או השביל בו עברנו .

אני רציתי לברוח,היו לי פעמים בהם קיוויתי להתרחק משם ואולי זו ההזדמנות האחרונה שלי עכשיו

"איזבל?" הסתובבתי וראיתי את אריק עומד ליד השער "את באה?" נתתי עוד מבט קטן ביער אליו לא אחזור ורצתי אליו.

חזרתי הביתה