אני ודין נכנסנו לבית.
התיישבתי בספה ושמעתי את קומקום המים מורתחים,דין מכין תה כדי להרגיע אותי.
"איז אני מצטער" הואהתיישב לידי וכעת הוא אוחז חזק בידי
"אני חייבת לשחרר אותו" אני מביטה בדין "אני חייבת להציל אותו"
"אין לך מה לעשות איז,כמו בכל הפעמים הקודמות"
"אתה לא מבין" חיזקתי את אחיזתי בו "הוא חבר שלי,אני אוהבת אותו"
"אני מבין" דין מסיט שערה מפני "אבל את לא יכולה להסתכן כך,את עלולה להסתבך עוד יותר"
"הוא ימות דין"
"אז כנראה זה גורלו"
"איך אתה יכול לומר דבר כזה?! הוא לא עשה שום דבר רע!"
"הוא פרא איז את חייבת להבין את המשמעות של זה"
"אז אני לא מבינה!"
"אני מאוכזב ממך איז,"הוא נושם עמוק ואומר בקול שקט "את סיכנת את כל המשפחה. יצאת מזה זול הפעם אבל אם היו מגלים שלכולנו היה קשר אליו או שידעת שהוא פרא"
"אבל לא היו מגלים"
"את לא ידעת את זה ,לא חשבת על נורה או על ג'ייק,היית אנוכית"
"אני מצטערת דין אבל לא יכולתי לוותר עליו,הוא חלק ממני"
"תוותרי עליו עכשיו"
הנדתי בראשי,אני לא יכולה לוותר ככה,לא ככה.
"אני הולכת לישון" אמרתי לדין וקמתי מהספה,המים הרותחים מוכנים אבל נראה שהוא מבין אותי ולא רוצה לגרום לי להישאר . עליתי למעלה ונכנסתי לחדר.
ריח האורנים עדיין אופף אותו וגורם לליבי להסדק יותר . אני חייבת להציל אותו,חייבת.
אחרי כמה דקות של בכי לתוך הכרית שכבר ספוגה עד לנוצה האחרונה אני מחליטה שאסור לי לוותר .
קמתי והתחלתי לחפש בארון שלי בגדים שחורים,כמה שיותר שחור יותר טוב.
לבסוף מצאתי חולצה חומה שרשום עלייה "גם אני אוהב את מחוז נמייה" ומכנס חום שלבשתי חורף שעבר ועדיין עולה עלי. התלבשתי במהרה,את פניי כיסיתי במשחת נעליים שמצאתי בתחתית הארון ואת שערי אספתי כדי שלא יפריע לי.
הכנסתי אל הכיס את הצמיד,אני אחזיר לו אותו ,לפחות את זה.
אני מוכנה.
אני לא יכולה לצאת מהבית ולכן החלטתי לצאת מהחלון,הורדתי רגל אחת ואחריה רגל שנייה כך שאחזתי את גופי רק בידיים. אני נתלת בין שמיים לארץ "שלוש ארבע ,לקפוץ" לחשתי לעצמי ואזרתי את כל האומץ שנותר בי לקפיצה .
נחתתי על הישבן,מנסה שלא לזעוק מכאב, הכל בסדר אני נושמת כמה נשימות ומרגיעה את עצמי,עכשיו החלק הקשה.
התרוממתי והתקדמתי רק מהזכרון של הפעם בה דין לקח אותי אל הפרא ההוא. זיהיתי את המקום וידעתי שהצלחתי להגיע ואני מקווה שבזמן.
שלושה עושקי שלום עומדים במרחק מה מהכלא הסגור אבל אני מכירה את המעבר
הלכתי אל מאחורי הכלא ואזור חשוך סבב סביבי,אין צורך במנורות רחוב פה כי אף אחד לא אמור להיות פה ומי שאמור להיות פה עם פנסים. אני סופרת כמו שזכור לי שדין ספר כשהגענו לפה בתקווה למצוא את חתיכת העץ הנשלפת.
הגעתי אל החתיכה הנכונה.
משכתי אותה חזק אבל כלום לא קרה. משכתי שוב,לא,אסור לי לטעות זו חייבת להיות היא.
משכתי שוב ושוב אבל כלום לא קורה.
לפתע הרגשתי ביד עוברת על עורפי ומכסה את פי.
צעקתי,או לפחות ניסיתי.
YOU ARE READING
האחו שמעבר לגדר
Fantasyיש טריילר לספר! חפשו האחו שמעבר לגדר ביוטיוב או תיכנסו לעמוד הראשון של הספר ותראו את הקליפ בצד! איזבל לירוי היא נערה רגילה במחוז הנוראי "נמיה" אך אם תביטו לעינייה תראו שהיא אינה אחת מהמחוז,עינייה הירוקות בולטות בין עיניהם החומות של כל תושבי מחוז נמ...
