האחו שמעבר לגדר

פרק 42-ברוכה הבאה לעולמי

פרק 42:

פקחתי את עיני. הייתי בתוך מין אוהל בצבע בז' . סביב היה מזרון ושולחן קטן. ניסיתי לקום אך ידי היו קשורות חזק סביב עמוד שהחזיק את האוהל.

אני חייבת לעשות משהו. הבטתי למעלה. העמוד הזה בהחלט מייצב את האוהל. ניסיתי לחתוך את הקשר בידיים בעזרת שפשוף בעמוד אבל זה לא הצליח. נשימותיי הפכו קצרות ומהירות,מישהו חטף אותי . אני חייבת לברוח .

הבטתי סביב,שום דבר שיכול לעזור לי,על השולחן רחוק ממני הייתה סכין אבל לא היה סיכוי שהייתי מגיעה אליה. הרמתי את עצמי טיפה ושפשפתי את ידי בעמוד עד שהצלחתי לעמוד.

פעם ראיתי באיזה סרט של בוקרים שאינדיאנים תפסו אותו וקשרו אותו באוהל כזה לעמוד בדיוק כמוני. הוא מוטט את האוהל וכך הצליח לברוח.

התחלתי ללכת לכיוון היציאה. ידי השתפשפו בצורה נוראית וכאבו לי אבל לא יכולתי להפסיק.

ניסיתי להתקדם ושמתי לב שאני מצליחה ,העמוד זז טיפה לכיוון השני מה שאומר שעוד קצת והלחץ בין העמוד לקרקע יעלם והוא יפול . משכתי עוד קצת.

נוזל אדום זלג על ידי-כנראה נחתכתי- זה לא הפריע לי המשכתי למשוך את עצמי לכיוון היציאה עד ששמעתי את חריקת העמוד בקרקע והאוהל החל להתמוטט העמוד נפל ואחריו באיטיות האוהל.

השחלתי את ידי הקשורות מחוץ לעמוד ויצאתי במהירות החוצה אבל לא לפני שתפסתי בסכין שהייתה על השולחן. האוהל מאחוריי התמוטט תוך שניות ועפר רב התפזר באוויר ,חתכתי את החבל שקשר את שתי ידי וזרקתי את הסכין. הכאב של היד הגיע אלי אבל לא היה לי זמן להתייחס אליו.

"היי את!"

לרוץ,לרוץ! לרוץ! התחלתי לרוץ לא יודעת לאן. הייתי בקרחת יער מלאה באוהלים ופראים,פראים!

רצתי ,הם הביטו בי בצורה מוזרה אבל לא הפסקתי.

"תעצרו אותה!" מישהו צעק מרחוק,העפתי מבט בו וממה שהספקתי לראות הוא היה מנופח ושערו שחור כמו כל פרא. התחלתי לרוץ.

נדחקתי בין אוהלים והפלתי המון דברים אל הרצפה,אני חושבת שהפלתי ילדה קטנה כשרצתי אבל אני בטוחה שתהיה בסדר.

רצתי ואחרי פראים עם סכינים בידהם לפי מה שהספקתי לראות,חבל שזרקתי את הסכין שהיה לי למרות שאני לא חושבת שהייתי מסוגלת לפצוע אותם. כמעט הגעתי אל היער עצמו כדי שאוכל להסתתר בעצים כשפרא קפץ עלי.

נלחמתי בו. התגלגלו טיפה והגענו למצב שהוא היה עלי. הוא הצמיד את ידי אל הרצפה ואני עצמתי עיניים והתחלתי להאבק בו למרות שכמעט ולא זזתי

"שחרר אותי!" צעקתי

"איזבלה!"

"עזוב אותי!" התפתלתי לכל כיוון

"איזבלה!" הוא דחק אותי על הרצפה. פתחתי את עיני והבטתי בו -עיניו כחולות כמו השמיים ושערו שחור כפחם.

"תרד ממני!" נהמתי

"ואני חשבתי שעם פזור את יותר נחמדה"

"באמת לוסיאן זה הכרחי לקשור אותה?" הבחור הגבוהה שנראה לי היה יותר גבוהה מאריק או לפחות בגובה שלו חיזק את הקשר ששוב הצמיד אותי לעמוד

"ראית מה היא עשתה בכפר" מחוץ לאוהל היה אפשר לראות פראים מסדרים דברים שהפלתי ומנקים אחריי. קולו של לוסיאן היה צלול וריק. כאילו אין שום רגש בקולו.

ליד אריק עמדה קטלין ושילבה ידיים. היא לבשה שמלה מבד שנראה מפורר והגיע לה קצת מעל הברכיים. בד של החולצה כרוך סביב צווארה וכנראה זה מה שהחזיק לה את החולצה.

לא אמרתי כלום,לא דיברתי הרגשתי מושפלת מכך שהוא קושר אותי וכעוסה על כך שאריק נותן לו לעשות את זה בכלל.

"עכשיו" הוא סיים לקשור אותי וניקה את ידיו "איפה הוא?" הוא רכן אלי. והחזיר בצמיד בקצות אצבעותיו

"הצמיד שלי!" צעקתי. לפחות פרא מצא אותו

"כן אני עקבתי אחרייך ובחוסר אחריות את איבדת אותו כשנכנסת למזרקה עם המתיישב השני" לא יודעת למה אבל הבטתי באריק כאשר הוא אמר המתיישב השני. חיפשתי אולי טיפת קנאה אבל כנראה פספסתי את זה כי הוא נראה שליו ורגוע.

"אז איפה הוא?"

הסטתי את ראשי ממנו

"אמרתי לך היא לא יודעת" אריק התערב

"אני כבר שאלתי אותה ואיימתי עליה לוסיאן זה לא עוזר" קטלין הוסיפה סתם כדי לצאת קשוחה

"את בכלל לא היית אמורה ללכת לשם קטלין,סיכנת את עצמך" הוא הסתכל עליה בכעס יותר מאהבה,מעניין אם הוא אוהב אותה בתור ארוס שלה.או אוהב אותה בכלל

"היא לא יודעת כלום לוסיאן היא מתיישבת פשוטה." אריק מחה

"אז איך הצמיד הגיע אליה?"

"אני לא יודע,כנראה דרטניאן נתן לה את זה" לוסיאן העיף בי מבט זעוף ואז הסתובב אליהם.

"טוב תישאר כאן ושמור עליה,לא מוצא חן בעיני המערכת יחסים שלכם אבל אני סומך עלייך"הוא הביט בי "הלוואי ויכולנו פשוט להרוג אותך"

הוא יצא החוצה "קטלין בואי"

"אוף!" היא יצאה אחריו כך שנשארנו רק אני ואריק באוהל