האחו שמעבר לגדר

פרק שמונה

פרק 8:

אני הולכת לכיוון בית הספר. כמובן שהכניסה לשם פתוחה ולכן קל לי פשוט ללכת לעץ הנדיב. הוא עדיין עומד שם ללא מעש ואני נשענת עליו . כמה צעדים צפונה ואני מחוץ לאחו. אני באמת מסוגלת לזה? לצאת לשם? למקום של הפראים?.

לפני שאני מתקדמת אני מתנשפת ושולחת הודעה סודית ללונה שאומרת שיצאתי לדייט עם ליונל (!!!) ואנחנו נפגשים באחו שמחוץ לגדר ואני אעדכן אותה אחרי הדייט. כמובן היא לא עונה כי תכננתי את ההודעה שתישלח עוד 10 דקות כך שאני כבר יהיה שם.

אני מתקדמת 20 צעדים גדולים צפונה ורואה שבאמת יש פרצה בגדר. פרצה ששום עושק שלום לא יודע עליה.

אני לוקחת ענף וזורקת אותו על הגדר מחכה שייכרך אבל זה לא קורה. הגדר באמת לא מחושמלת באיזור הזה. חוץ מזה איזה תושב ירצה באמת לצאת מהמקום הבטוח במחוז נמייה?

אני שמה רגל אחת מחוץ לגדר ומתכופפת ויוצאת בכל גופי.

ההרגשה כאן לא שונה ובדיוק איפה שאני נמצאת יש קרחת יער גדולה. אני רצה אל עבר העצים שנמצאים במרחק של עוד 30 צעדים מהגדר כדי להיכנס לאחו האמיתי.

אני מתקדמת ובודק כל עץ ועץ ונכנסת עמוק יותר ויותר לתוך האחו ומבחינה שזה יותר יער מאחו. כנראה עברתי את האחו ונכנסתי עמוק אל תוך היער כיוון שאחו הוא מקום שכמעט ואין בו עצים. לרמות שלא הייתי פה אף פעם אני מרגישה כאילו אני מכירה את המקום.

אני מבחינה לבסוף בעץ גדול ועליו כמה חריטות. אני מתקדמת לאט אליהם ומבחינה שאלה סימני להבה ועליהם האותיות א' וא' . אני עוברת על החריטה בעזרת אצבעותיי ונחה.

"פיו" אני מתנשמת "הוא אמור לבוא כל רגע" במכשיר שלי כבר מזמן אין קליטה ואני מבחינה בשמש שהולכת ונעלמת .

אני לא יודעת כמה זמן אני פה אבל כבר סיימתי לצייר על החול אותי ואותו נפגשים,מתנשקים ,בחתונה ועם שני ילדנו והוא עדיין לא פה.

פצלוח של זרד מעיר אותי ואני ישר קמה ומסירה מבגדיי אבק וחול.

"ליונל?" אני שואלת ומנסה לפענח אבל אין מענה. "דין? מייק?" לרגע אני מקווה אבל לא. אני מבחינה בשני עיניים צהובות. עיניים לא אנושיות מביטות בי.

אני הולכת לאיטי לאחור מקווה שלא יבחין. איני יודעת מזה אבל עיניו אומרות לי שהוא לא פה לדייט שלי.

כשהוא עושה תזוזה אני מתחילה להילחץ ולרוץ.

אני רצה בכל כוחי . העצים ועלים מתנגשים בפני ושורטים אותם אבל אני לא יכולה לעצור. אסור לי לעצור.

אמנם אני לא כזו מהירה אבל יש ביננו פער. אולי הוא משחק בי או שסתם הוא איטי אבל לא משנה מזה זה ,זה למזלי.

אני מנסה לקפוץ מעל השורשים הבולטים והעצים שנפלו כבר ממזמן אבל כוחי הולך ואוזל ואני יודעת שזהו סופי.

אני מביטה רק קדימה וזה כנראה לא רעיון טוב כל כך כי שורש של עץ מצליח להתקיל אותי ואני נופלת. רגלי מדממת וכך גם ידי שננעצו בהם קוצים. הרגל שלי לא משתחררת מהשורש ולבסוף אני מאבדת את הנעל

"לא אצליח להתקדם" אני מתייאשת "זה הסוף שלי" הזאב מתקרב אלי ואני מבחינה שוב בעיניו הצהובות. מפיו נוזל ריר שנתלה על לשונו שבחוץ ושיניו חשופות ורעבות לעוד.

אני אוחזת באבן וזורקת אותה עליו אבל אני לא פוגעת.הזאב קרב.

אני עוצמת עיני ומחכה לבאות.