המציאות האכזרית של ישראל מוכת הטרור שינתה את חיי פעמיים.
הפעם הראשונה הייתה כשהצטרפתי למשפחת השכול,
וביום אחד ארור הפכתי מילדה מאושרת עם משפחה חמה ותומכת- לאדם עצוב ומופנם.
אבל הפעם השניה הייתה זו שקבעה את ייעודי וחרצה את גורלי לנצח-
היום בו גיליתי שאין שום צדק או אמונה ברשויות ובמערכת המשפט.
ההבנה הזו שאדם פשוט יכול לקום בוקר אחד ולגבות חיים של 13 אנשים חפים מפשע ובכל זאת להשתחרר לאחר עשר שנים בלבד-
הייתה זו שבנתה אותי מחדש והביאה אותי לאן שאני היום.
תכננתי את הנקמה שבערה בי לפרטי פרטים.
זה התחיל בזה שהתנדבתי למד"א ושימשתי כמע"רית במסגרת המחויבות האישית, ונמשך לאחר שהשלמתי קורס חובשים כשהגעתי לגיל 18.
ידעתי שהידע והניסיון שהיו לי יעזרו לי להגיע לתפקיד המתבקש- פרמידקית צבאית באחד מבתי הסוהר הביטחוניים והמאוכלסים ביותר שבישראל.
ואיך עשיתי את זה על אף היותי ילדה שכולה?
בקלות. הצהרתי שאני רוצה להמשיך את דרכו של אבי הרופא ולעשות הכל כדי להציל אנשים.
בינינו? אף אחד מהמראיינים שלי לתפקיד לא שאל או התעניין באמת. הייתי רק עוד צעירה פעורה נוספת בעיניהם השוביניסטיות.
ביקשתי לשרת באחד מבתי הכלא העמוסים ביותר בתירוץ של רצון לתרום. ידעתי שכלא אשל זה מקום שאנשים שפויים יעשו הכל כדי להימנע מלהגיע אליו, אבל שפיות מזמן כבר לא הייתה הצד החזק שלי.
אני יכולה לומר שהדבר הקשה ביותר שעשיתי היה לוותר על עטיה כשם משפחתו של אבי וחזרה לשם משפחתה המקורי של אימי, וייס, על אף התנגדותה של דודה תמרי.
עשיתי הכל. הכל.
ועכשיו, לא אשקוט ולא ארגע עד שאשלים עד תום את הדבר היחיד שמניע אותי לקום כל בוקר מחדש-
וזה לנקום את דמם השפוך של היקרים לי מכל.
"היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת ללירי וליבי!
חג להן שמח וזר להן פורח, היום יום הולדת ללירי וליבי"
אמא ואבא שרו לנו בקולי קולות יחד עם אנשים נוספים משולחנות אחרים שהצטרפו אליהם לשירה בגלידרייה האהובה עלינו בה בחרו לחגוג לי ולאחותי התאומה את יום הולדתנו העשירי במספר.
עוגת שוקולד ענקית עם זיקוק בוער וסוכריות צבעוניות הוגשה לשולחן, וצמד נרות דלוקים הונחו במרכז.
כל כך פחדתי מהזיקוק וניסיתי להסתתר מאחורי ידה של אמא שהחזיקה בזרועותיה את אוריקה וניסתה להרדים אותה, ופניי ממש נפלו כששמעתי את לירי צוחקת עליי.
"תפסיקי להיות כזאת פחדנית לולו! זה בסך הכל זיקוק" ציחקקה וטבלה אצבע בקצפת שהגיעה לצד העוגה,
"אבא אני הכי אמיצה, נכון?" פנתה לאבא וליקקה בגאווה את הקצפת מאצבעה.
"את באמת אמיצה, לולי. אבל זה לא יפה לצחוק על אחותך, נכון? לכי תשבי לצידה של אמא" ליטף את פניה ברכות ואז פנה אליי, "בואי לולו, תשבי לידי. אני אגן עלייך מהזיקוק" הבטיח והושיט לי את ידו מעל השולחן.
"סליחה לולו, אני לא באמת חושבת שאת פחדנית" לירי נעצרה כשהיינו באמצע החלפת המקומות וחיבקה אותי אליה. בכל פעם כשהיינו חבוקות ככה הרגשתי את הקשר הבלתי שביר שהיה לי עם אחותי התאומה שהייתה גדולה ממני בסך הכל ב17 דקות.
"אני יודעת שלא התכוונת לולי, אל תדאגי. לא נפגעתי" הבטחתי בפינוק ששייך לילדים.
"זה בסדר גם אם את מפחדת, אני אשמור עלייך" הבטיחה והביטה בי בעיני חומות ירוקות שהיו זהות לאלו שלי לפני שניגשה להתיישב לצידה של אמא ואורי.
"יאללה, עכשיו שכל אחת תעצום עיניים ותבקש משאלה לפני שתנשפו על הנרות" אבא ביקש וטפח על ראשי בחמימות כפי שתמיד היה עושה.
"אני רוצה להיות רופאה מצליחה כמו אבא כשאהיה גדולה!" לירי הזדעקה והניפה את ידה למעלה בניצחון.
"ואת, לולו? מה המשאלה שלך?" אבא פנה אליי כשחשבתי ארוכות על מה המשאלה הכי גדולה שלי.
"אמממ אני רוצה שנחגוג כאן שוב את היום הולדת שלנו בשנה הבאה!" חייכתי ולקחתי שאיפה גדולה שניפחה את בטני לפני שהתכופפתי יחד עם לירי וכיבינו את הנרות.
