זה כבר שנים ארוכות שאני מרגישה כמו סערת מפרש רעועה ששטה במים סוערים כשיש מזג אוויר קודר וכל גל קטן מצליח להזיז אותי כרצונו,
ואז הוא הגיע, והוא מרגיש פתאום כמו מים שקטים וצלולים תחת שמיים בהירים.
זה מצחיק לחשוב שלפני שהכרתי אותו הכל היה ברור כשמש בעולם שלי.
הרי כבר מזמן השלמתי עם המציאות שנכפתה עליי ועם הגורל שקבעתי לעצמי.
אף פעם לא חשבתי שחסר לי להרגיש קודם. הרי תמיד שאבתי את החום והאהבה מאורי, תמרי וגבי.
חשבתי שהצלחתי לשמור על עצמי מכל המסיחים שהעולם הציע לי.
אז איך הוא פשוט הצליח להסתנן ולחדור את כל חומות ההגנה?
השקט שלו, החום שלו, הטוב שהוא גורם לי להרגיש-
כל אלו ממשיכים לחלחל אליי ולהכריע את המטוטלת שאני. כל אלו גורמים לי לרצות להישאר במקומי, לוותר על כל החרא ולהשתקע איתו ובשבילו.
אבל למה? למה זה מרגיש כאילו אני מאבדת אחיזה?
הייתי נחושה, הייתי ממוקדת ונעולה על המטרה,
לא ראיתי דבר מלבד הנקמה.
אז למה הוא היה חייב לבוא פתאום ולטרוף לי את כל הקלפים?
למה הוא מרגיש כמו ריפוי בתהליך החלמה שבכלל לא ביקשתי לעצמי?
ולמה לעזאזל זה מרגיש כל כך טוב?
הפעלתי את הפלייליסט של אמיר דדון בפלאפון שלי ועצמתי עיניים כשישבתי על הנדנדה בחצר הבית.
השקט הנעים הזה במרחק צעדים בודדים מההמולה של הרחוב הראשי של קטמון הישנה היה כמו מזור לנשמתי האומללה. לא יכולתי להפסיק לחשוב על אדיר לא משנה כמה ניסיתי. איגרפתי את ידי בחוזקה על השרשרת המלופפת של לירי כשכל מילה מהשיר חדרה לי כמו חץ ללב.
"יש בך את כל האור ואני לא רואה דבר.
איבדתי את התום שבלב.
אל תחכי לי עוד אהובה, לכי לדרכך.
אולי בגלגול אחר ניפגש.
את הדרך אני אעבור ואשאל את כל השאלות.
אהיה מוכן כשאראה אותך.
אולי בגלגול אחר…"
אני חושבת שזו הפעם הראשונה ששקעתי לתוך בור שחור של רחמים עצמיים.
עד עכשיו באמת שהתמודדתי בשקט והצלחתי להשלים עם הגזרות שנחתו עליי.
אבל עכשיו…עכשיו כאב לי על עצמי.
ידעתי שלפספס את הגבר שהוא משמע למנוע מעצמי אפשרות לחיות חיים מאושרים יותר בהם אני מבינה את המשמעות של להרגיש נאהבת ונחשקת.
פחדתי שלא אהיה מסוגלת לשחרר אותו ולוותר עליו.
כל כך אהבתי את הדרך שלו, ואת איך שהוא כנה איתי.
כל כך אהבתי שהוא נתן לי להרגיש כאילו הוא רואה את מי שאני באמת.
התעייפתי כבר מהמאבק שרץ לי במוח.
המלחמה המתישה הזאת בין המוח שאמר לי שאני חייבת להשלים עם הנקמה, לבין הלב שאמר לי שהוא הדבר הטוב ביותר שיכולתי לבקש לעצמי.
"אני יכולה להפריע לולו?" קולה הנעים של תמרי משך את תשומת ליבי וגרם לי לפתוח את עיניי.
חייכתי אליה כשראיתי אותה מתקרבת באיטיות עם שתי כוסות שוקו, כי ידעתי שזו הדרך הקבועה שלה לגשש בעדינות ולנסות לדבר אל הלב שלי.
"את אף פעם לא מפריעה תמרי. בואי תשבי איתי." טפחתי עם ידי על המקום שלצידי בנדנדה.
"קחי, הכנתי לנו", הושיטה לי את כוס השוקו בחיוך הנעים שלה לפני שהתיישבה קרוב אליי.
יכולתי להרגיש עד כמה היא חוששת שמא תעיק עליי, אז לפני שעוד הספיקה לומר מילה הסתובבתי אליה,
"אני כל כך אוהבת אותך תמרי", לחשתי לה בעיניים נוצצות מרגשות.
מי כמוני יודעת עד כמה החיים קצרים מידי מכדי להסתיר את הרגשות.
