"נו?", ארז הוריד את עיניו מהכביש לרגע ונעץ בי מבט לאחר שניתקתי את השיחה שקיבלתי ממספר לא מוכר.
"זה היה שי", השבתי בקלילות והתרווחתי במושב שלצד הנהג. הפניתי את ראשי לחלון שלצידי לבחון את השלוליות העמוקות שהצטברו על בצידי הדרך, וידעתי שזה עניין של זמן עד שיסגרו את הכביש מחשש להצפות.
"הבנתי שזה היה שי, כפרה, אני לא מטומטם".
הטון בו השתמש גרם לי להפנות אליו את מבטי ולזקור עליו גבה. עיניו התגלגלו מעלה בייאוש לפני ששבו אל הכביש החלקלק מגשם הזלעפות שירד.
"מה הוא אמר?", שאל בעניין.
"לא יותר מידי, הוא בדיוק יצא מהמשרדים של להב 433", השבתי ביובש, למרות שחשתי הקלה עצומה מהבשורות שהיו בפיו של שי.
"וואו, אחי. אמרו לך פעם שאתה ממש שופע מידע?", ארז ניענע בראשו בייאוש והעלה חיוך על פניי.
"מה יש לך, ממתי אתה ככה לחוץ כמו טמפון?", הקנטתי אותו על שדאג לי וחשש מהממצאים שעלולים לעלות בחקירה.
"ממתי שאתה החלטת להפוך מלוחם ממושמע ללוחם צדק ולעשות כל מה שעולה ברוחך", השיב ביובש ופנה שמאלה ברמזור ירוק לפני הפניה למתחם בתי הסוהר של באר שבע.
וואלה יש משהו בדברים שלו.
גיחכתי והנחתתי את כף ידי על כתפו בחוזקה. "לחץ עושה פצעים, אח שלי, תרגיע את המתח שיש לך בגוף", לחצתי את כתפו חזק יותר כשחייך מדבריי, "הוא התקשר כדי לומר שאימתו את הגרסה שנתתי אחרי שהאזינו שוב לקשר של המבצע", בישרתי לו את הבשורות המשמחות שלמעשה אומרות שאני נקי מכל חשד. "ושככל הנראה התיק ייסגר בימים הקרובים מול הנציבה של השב"ס".
ארז הניד בראשו ומתח את שפתיו בהתרשמות. "תאמין לי אתה ממזר אתה". עיניו ירדו שוב מהכביש והצטמצמו עליי כאילו חשב על משהו במוחו החד. "וואלה אין לי מושג מה באמת קרה בחדר ההוא, וכל שאני יכול לעשות זה פשוט להעלות ספקולציות, אבל בחייאת ראבק, איך הצלחת לצאת מכל החרא הזה מבלי שהתלכלכת?"
אתה לא רוצה לדעת כמה תכנון ומזל הייתי צריך…
החיוך שהיה על פניי העמיק כשהגענו לחניית הכורכר המוצפת של בית הסוהר. מבט קצרצר בשעון שהופיע על המסך של הרכב הורה על השעה 15:39.
עוד שעתיים ועשרים דקות להסניף לתוכי את הפנתרה הקטנה.
"לכל יעד יש כמה דרכי הגעה, אח שלי", אחזתי את מבטו כשכיבה את המנוע והוציא את המפתחות מהסוויץ'. "לפעמים כדי להגיע לאן שאנחנו רוצים צריך לבחור ללכת בדרכים עקלקלות, ולפעמים פשוט צריך לחשוב מחוץ לקופסא".
שעון הקיר שהיה תלוי מעל הטלוויזיה הצביע על השעה 17:47.
עכשיו בינינו, מה עושה חבר מניאק שחולק חדר עם שני חבריו הטובים אבל צריך קצת פרטיות?
נכון מאוד, מדבר ללב שלהם ומנצל את הפציעה שלו בשביל שילכו לקנות לך כמה דברים שאתה צריך כתירוץ להישאר לבד.
"ארז, כפרה?", הזדקפתי משכיבה לישיבה והעוויתי את פניי בדרמטיות כדי שירחמו עליי ויעשו בשבילי את הטובות שאני מבקש.
"אה?", ארז הרים את ראשו ממשחק הששבש ששיחק עם בועז מרוב שיעמום.
כן, אחרי הכשרה סיזיפית של שנה ושמונה חודשים לאחת מיחידות ההשתלטות הכי טובות בעולם- גם לנו היה קשה לקבל את העובדה שלא תמיד יהיו לנו איזו פעילות או מבצע מתוכנן..
"יש מצב לאיזה טובה רגע?", חשקתי את שיניי והנחתי את ידי על האזור הפגוע, שלמען האמת מלבד כאב עמום קל לא הרגשתי משעות הצהריים בכלל..
"מה אתה צריך?", עיניו הצטמצמו עליי בבחינה כאילו תהה לעצמו אם אני מעמיד פנים ומזייף כאב.
חכם מידי המניאק, אבל זה מה יש ועם זה נתמודד.
"אני מת להתקלח אח שלי, ושמעת מה האחות אמרה לי לפני השחרור. אסור לי לסבן את האזור עם סבון רחצה רגיל", העברתי את מבטי לבועז שנעמד על רגליו והתקרב אליי כדי לסייע לי לרדת מהמיטה. "יש מצב אתה נוסע רגע למרכז ביג וקונה לי ספטל סקרב?"
נעמדתי באנחות כאב שקטות והתקדמתי למטבחון כדי למלא מים בקומקום ולהרתיח אותם בשביל להכין לליבי שלי שוקו חם. מאחר והגשם לא פסק והטמפרטורות היו נמוכות מהרגיל, ידעתי שהיא תרעד מקור כשתצא מהמרפאה ותגיע אליי בריצה כפי שהבטיחה לי בהודעה האחרונה.
פתחתי את המקרר שהיה נראה כמו מקרר של דירת רווקים ממוצעת וחייכתי לעצמי בשקט.
"וואי, כשאני חושב על זה בא לי גם בשר אחי. אולי תיכנס על הדרך לשופרסל ותקנה כמה סטייקים שנכין לנו לארוחת ערב?", הסתובבתי אל שניהם והשענתי את ישבני על השיש. "בחייאת בועז, לך איתו כפרה, תביאו כמה דברים שנמלא את המקרר, תביאו ירקות, פירות, אין פה מה לאכול כוסעמק".
אוכל יעבוד עליהם. אין מצב שלא.
איזה גבר יתנגד לנתח עסיסי של סטייק טוב?
הראשון להתלהב ממהצעה שלי היה בועז, שכבר ניגש לארון הבגדים שלו והוציא ממנו קפוצ'ון. ארז לעומתו בחן אותי בעיניו הכהות. "תבקש מליבי שתוציא לך מהמרפאה ספטל סקראב, יש להם שם גלונים של החרא הזה. מה אתה נותן לי עכשיו לצאת במזג אוויר כזה?", עיניו הצטמצמו עליי כשזקר עליי גבה.
איזה מניאק, עאלק מזג האוויר. הוא עושה לי בכוונה.
"איך היא תביא לי, מה אתה דפוק? אין לי איך לבקש ממנה גם ככה, אתה יודע טוב מאוד שאין לה את הפלאפון איתה", הידקתי את ידי על השיש וניהלתי איתו קרב מבטים כשחייך אליי חיוך זחוח שאמר 'פשוט תגיד את האמת אם אתה רוצה שנלך ונשאיר אותך לבד'.
"ובוא תגזים עוד קצת, תכף גם תגיד לי שאשלח אותה לסופר לעשות בשבילנו קנייה", הזעף שלי התגבר אבל זה לא הזיז לו, אלא רק שיעשע אותו יותר.
"נו, ארז, קום כבר, בוא נלך באמת לקנות כמה מצרכים, גם אני מורעב", בועז טפח על כתפיו של ארז שנותר ישוב באותה תנוחה.
"אפשר להזמין פיצה או משהו", ארז משך בכתפיו וזקר את גבתו בהתגרות. "מה, אדיר, לא בא לך פיצה? זה מרגיש כאילו אתה מחפש תירוצים להישאר כאן לבד, אתה יכול לשתף אותנו למה?"
עיניי הוצרו עליו כשחייך חיוך זחוח. "אני אזיין אותך", נהמתי באזהרה בדיוק כשדלת החדר נפתחה.
"תזיין את מי?", הג'ינג'ית הפראית והיפייפיה שלי עמדה בפתח, עדיין עם הקפוצ'ון שלי כאילו רצתה להרגיש אותי קרוב ותיק בית ספר אדום, עיניה מכווצות עליי באיום.
"אותי. הוא אמר שיזיין אותי. והאמת? מזל שבאת, לא ידעתי איך לומר לו בצורה יפה שאני לא בכיוון של גברים", ארז השיב לה במקומי אך עיניה נותרו עליי כשהתקרבה למטבחון בצעדים איטיים.
הדם שלי בער בגללה כשסרקה את פלג גופי העליון העירום והתעכבה מעט על התחבושת המרובעת שכיסתה את התפרים.
שיניה הלבנות הבליחו לרגע כשנשכה את שפתיה ברעב.
ידיה הקטנות טיפסו על זרועותיי באיטיות חושנית כשנעמדה על קצות בהונותיה. עיניה ריצדו בין עיניי בפיתוי כשהצמידה את שפתיה לכף ידי הגדולה שהרימה אליה.
"לא הבנתי.. אני מרשה לך לזיין מישהו מלבדי?" לחשה כך שרק אני אשמע. לשונה הורדרדה הגיחה החוצה כשליקקה את שפתיה.
פאק, אני רעב אליה.
הרמתי את אגודלי וליטפתי את מיתרי גרונה באזהרה.
חייכתי אליה חיוך של טורף והתענגתי על גרונה שעלה וירד לאחר שבלעה את רוקה במתח.
מה קרה לב פועם שלי? כבר לא גיבורה גדולה כשיוצא ממני הפרא אדם?
יש לך מזל שארז ובועז פה, אחרת מזמן כבר הייתי לועס אותך.
להפתעתי היא נטשה אותי והתקדמה לעברו של ארז. גבותיו התרוממו בהלם כשרכנה אליו וחיבקה אותו. "תודה שהלכת לאסוף אותו", אמרה בקול מרוגש.
הבעתו התרככה בשבילה ופיו התעקל בחיוך כנה כשליטף את שיערה הקלוע לצמה. "ברור, ליביל'ה, אין על מה".
אחזתי את מבטו המרוכך כשנעמד על רגליו ופנה למתלה המעילים שמאחורי הדלת.
התקפלת, אה? אתה הולך כמו בובה.
תראה מה זה. לא להאמין מה נהיה ממך כשהיא הגיעה.
"איך את? איך עברה המשמרת?", בועז שאל את ליבי שהתיישבה קרוב אליו על הספה.
"בסדר. משמרת טיפוסית במקום הכי מסריח בארץ, אתה יודע איך זה..", השיבה ומשכה בכתפיה.
ראשה הסתובב לכיווני ועיניה סרקו את גופי באיטיות לוהטת, החל מכפות הרגליים היחפות, במעלה מכנסי הטרנינג השחורים שישבו נמוך על מותניי, ועד לבית החזה החשוף.
החום- ירוק הפראי של עיניה הבליח כשהתגריתי בה והעליתי את ידי בליטוף במעלה שרירי הבטן. שיניה נשכו את שפתה בתחתונה כל כך חזק שחששתי שתדמם.
"נו מה, בועז? אתה בא, לא בא?", ארז שאל בחוסר סבלנות מאחר והיה מצוברח על שהפסיד בקרב הסמוי שניהלנו קודם.
"בטח בא, מה יש לך פתאום התהפכת?", בועז התקרב גם הוא לדלת והעיף כאפת הרגעה לעורפו של ארז.
"יאללה, נתראה עוד מעט. אם תיזכר בעוד משהו שצריך להביא תסמס או משהו", בועז הביט בי לפני שיצא מהדלת אחרי ארז.
ברור, כפרה. לסמס לך רשימת מכולת כשיש לי פה את אהבת חיי , זה בדיוק מה שנמצא בראש מעייניי.
